כל מה שקיים מתהווה כתוצאה ממפגש, זיקות הדדיות ושיחה יוצרת. החיים עצמם מתהווים במפגש בין מים, אדמה, אוויר, וחום ואור השמש.

 הפגישה מפגישה את הפוטנציאלים הגנוזים, לא את הדברים בצורתם החיצונית המוגמרת. היא קוראת לכל מה שאפשרי ולא התממש עדיין באנשים ובכוחות נבדלים ושונים. הפגישה היוצרת אוהבת הבדלים ושוני, ומתמירה זהות ואחידות לייחודיות סינגולרית. היא מעוררת פוטנציאלים ומקימה לחיים חדשים, יצירתיים יותר, את מה שכבר הוגשם וממשיך להתקיים כמוגמר ומת. לכן היא אם כל חידוש ויצירה בטבע ובתרבות. לשם כך דרוש ריבוי, מורכבות, עושר וגיוון. המיתוס של ״הגאון הבודד״ הוא נחלת העבר, והיום אנחנו מבינים שיצירתיות, בכל התחומים, מתהווה בסיעור מחשבות, רגשות ותשוקות בקבוצות ובצוותים המורכבים מאנשים בעלי תכונות וכישורים שונים מאוד, וככל שהשוני גדול יותר, היצירתיות מפתיעה וחדשנית יותר.

כאשר גתה אומר,  "מי שיש לו מדע ואמנות אמתיים, יש לו גם דת: מי שאין לו... תנו לו דת!״ הוא אינו מתכוון לומר משהו נגד החוויה הדתית האמתית, אלא לגבי הקשר המפרה הדדית בין מדע, אמנות ודת. ביכולתנו גם להרחיב אמירה זו, ולאזן אותה, אם נאמר שכאשר השלושה מפרים הדדית זה את זה, שלושתם משתנים ומתהווים מחדש, מגלים כל אחד בתוך עצמו ממדים חדשים ולא ידועים עד כה. ולזה התכוון גם פרופ׳ אהרן קציר, במאמרו היפה, ״מדע והומניזם״ בספרו ״בכור המהפכה המדעית״:  "משמעותו ההומאנית של המדע אינה מתמצה בזיקתו למוסר, היא אוניברסאלית יותר. אין בליבי ספק, כי למדע יש גם משמעות אסתטית, אפילו משמעות דתית ... במעמקי הווייתו של האדם קיים כנראה מקור משותף ... לאמונה הדתית, להתבוננות הקוסמית, לאבחנה המדעית ולהשגה האסתטית. במסגרת משותפת זו קיימת זיקה עמוקה בין המדע לאמנות ולדת ... ובמסגרת זו מגיע לכלל-ביטוי כוחו היוצר של האדם".  מדענים, אמנים ואנשים מאמינים, היודעים אמת זו,  חווים תמיד את הכוח המפרה שנוצר מהשילוב, המפגש ההדדי, וההפריה בין כל כוחות היצירה של האדם. מדע אמתי הוא יצירה חדשה, כמו האמנות, והאמנות היא המשכו של המדע באמצעים אחרים, ואילו הדת ניזונה מחקר העולם ומעיצוב יופיו של העולם, ובתורה מעמיקה את החוויה הקיומית של המדען והאמן, ופותחת אותה לשאלות הנצח של ההתהוות וההתפתחות של האדם והאנושות ביקום.

במדעי הטבע החדשים, בעיקר מאמצע המאה ה-20, קיימת מגמה ההולכת ומתפתחת ברוח זו. יש לכך גם השפעה על האופן שבו המדע תופס את עצמו. מדענים רבים הבחינו במגמה זו, ונתנו לה ביטוי. למשל, בדבריו של חתן פרס נובל, אליה פריגוז׳ן:

 "העובדה שאנו יכולים לשלב את האמת של המדענים והמשוררים, מהווה, במובן מסוים, כבר הוכחה לכך שביכולתנו לגשר על הפער בין 'שתי התרבויות' , וכי השגנו אפשרות לדיאלוג חדש... אנו מתקרבים לאחדות חדשה, למדע לא טוטליטרי, אחדות שבה איננו מנסים לצמצם תחום אחד לאחר".  (איליה פריגוז'ין, בספרו ״מהוויה להתהוות״). לכך התכוון גם, מכיוון אחר, בנואי מדלברוט, מיסד תורת הפרקטלים, שגרמה לשינוי משמעותי בתפיסת המבנה והמהות של העולם החומרי,  באומרו  כי, ״עננים אינם כדורים, 
הרים אינם חרוטים, 
קווי- חוף אינם מעגלים, 
קליפת עץ אינה משטח חלק, 
וברקים אינם מבזיקים בקווים ישרים״, כלומר, העולם הממשי אינו לינארי, אלא מורכב, כאוטי, ויצירתי. ( (בספרו ״הגאומטריה הפרקטלית של הטבע״). המדע החדש בעצמו עובר שינוי, והופך למדע חי יותר, של מערכות מורכבות ודינמיות, שבהם החיים אינם יותר יוצאי הדופן, אלא דווקא הכלל, ואילו מה שמת- מה שהפסיק להתהוות ולצמוח- הוא היוצא דופן. החי, המשתנה ומתהווה בזמן, הופך יותר ויותר לאמת המידה של מדעי החומר, החיים והאדם.

 המשך לקרוא בספרי באנגלית: מחשבת האירוע במדע, היסטוריה, פילוסופיה ואמנות