מה מקורם של צמאון הידע, יצר החיפוש וההרפתקה, הגורמים להוגה, לחוקר, לאמן, למיסטיקאי, לממציא ולמגלה, לנטוש את חופי ההכרה והקיום המוכרים והמקובלים על זמנם, חברתם ותרבותם, ולהפליג לארצות רוח לא נודעות?

דברים שנאמרו במפגש עם הרבנים שג"ר ויאיר דרייפוס ותלמידיהם מישיבת שיח באפרת, שהתקיים ב"קולות", ירושלים, בשנת 2004

בעת החדשה הלך והתעמק הפער בין אמונה לחופש. פער זה היה בלתי נמנע, כדי שהחופש של האדם יוכל להתפתח באופן עצמאי, וכדי שהדתות תוכלנה להתחדש ממקורותיהן. בעוד שבנגלה הפער במהלך מאות השנים הללו הלך והעמיק, הרי שבמישורים נסתרים יותר מהעין, עברו החילוניות והחופש, מכאן, והדת והאמונה, מכאן, שינויים עמוקים. במהלכם החופש השתלם והתפתח, וביכולתו להתחיל להשיג את קידושו בסוד האמונה, והאמונה יכולה להתחיל להשיג את סוד התחדשותה הגנוז בחופש. שינויים אלו מכשירים את הקרקע למפגש בין השניים, אשר ילך ויעצים במהלך המאה ה-21.

 האם החופש קודם לאמונה, או שמא להפך? ואולי שאלת הקדימות איננה כלל השאלה הנכונה? הן לביצה ולתרנגולת מקור משותף, נסתר מהעין, שאינו בעל כנפיים וקליפה, כלומר, אינו דומה חיצונית לשתיהן, אלא מכיל את מהותן כחלק משלמות גדולה יותר, ממנה התפלגו מאוחר יותר. הדבר נכון גם לאמונה ולחופש. הקשר בין אמונה לחופש הוא הדדי, וקטביו משלימים ומחזקים זה את זו. שניהם נובעים משלמות גדולה יותר, שהכילה אותם בטרם נפרדו. ושניהם הולכים ומשתלמים כדי ליצור אותה מחדש, כאשר השתלמותם תגיע למעלה שתאפשר זאת.

 הדרך לקידוש החופש מכונה חניכה או התקדשות (בלעז: Initiation). ישנן ארבע דרכים רוחניות אשר באמצעותן יכולה רוחו החופשיה של האדם  לעבור חניכה, כלומר, להרחיב את גבולות עצמיותו, להתעלות אל מעבר לקיומו החולף, המוגבל בזמן ובמרחב, ולהתאחד עם ההתהוות האלוהית של האדם, האדמה והיקום: מדע, אמנות, דת, אהבה.

 המדע מבקש להבין את רזי הבריאה באמצעות הידיעה, האמנות מגלמת אותם ביופי, הדת בהתמסרות כל הנשמה לאלוהות, והאהבה בנתינה בלתי מותנית למישהו, או משהו, הנחווה כראוי לאהבה בלתי מותנית. אלו הם "ארבעת נהרות גן העדן" הסובבים ומשקים את מקום משכנו הנצחי של האדם הברוא בצלם. מהם  נובעים מעיינות הידיעה, היופי, ההתמסרות הדתית והאהבה.

חניכת האדם  מאפשרת  לו להתעלות ולהגיע עד לשערי "גן עדן" (לעולמות הרוח העליונים, מהם הוא יונק ומגשים על האדמה את כוחות האמת, הטוב, והיופי); ואילו  האדם שמאבד את החופש בעבדות החומר, מאבד את אנושיותו, ומוליך את החברה והתרבות מטה, אל שערי "הגיהנום" (ליצירת חברה ותרבות תת-אנושיים בהם צלם האדם הולך ונשחק).

כוח האמונה המושג בתהליך החניכה מבוסס על הכרה, על ידיעת המקורות העליונים למדע, אמנות, דת ואהבה.

 אבל האמונה המושגת עם חניכת החופש אינה רק תוצאת תהליך החניכה, אלא גם מצויה בשורשי יניקתו. האם יתכן כי האמונה, המתגלה בכל יופיה בשיא החניכה, מניעה את הדחף לחופש מלכתחילה? וכי כיצד ניתן  אחרת  להסביר את העובדה, שרוחו של האדם מסוגלת בכלל לשאוף להעפיל אל האלוהי בהיותה שרויה בחיים הארציים? מהיכן נובע הצורך לחפש, ללמוד, להשתלם, להעמיק לחקור ולהתמסר בלב ונפש לגילוי סודות האדם והעולם?  מה מקורם של  צמאון הידע, יצר החיפוש וההרפתקה, הגורמים להוגה, לחוקר, לאמן, למיסטיקאי, לממציא ולמגלה, לנטוש את חופי ההכרה והקיום המוכרים והמקובלים על זמנם, חברתם ותרבותם, ולהפליג לארצות רוח לא נודעות? האם יתכן כי  מה שמניע אותם לצאת למסעותיהם הנועזים, נובע דווקא מאמונה עמוקה-  אמונה המתבטאת לעיתים תכופות דווקא באומץ לכפור במקובל ובמורגל על בני האדם, להטיל ספק, לשאול ולחקור את סודות החיים והקיום בעוד רובנו מסתפקים בידוע ובמוכר? האם אין חניכת החופש מעוגנת באמונה כי יש בכלל טעם בחיפוש אחר האמת, כי האמת והטוב ניתנים בסופו של דבר להשגה?

 נראה כי תעצומות הרוח והנפש המאפשרות לאדם לקדש את חרותו, לנסוק לגבהים, לצלול לתהומות הקיום ולנדוד במרחבים הלא מוכרים, מקורן  ברבדים עמוקים וראשוניים בישות האדם, המושרשים עמוק באמונה כי קיימת הוויה אלוהית ניצחית. ובלשונו של גיתה: אם לא היתה העין עשויה על ידי האור למען האור, כיצד היתה מסוגלת לחזות בו? אם הנפש האנושית לא היתה מלכתחילה חלק מהאלוהות, כיצד היתה יכולה לבקש את אלוהים?  במילים אחרות: אם לא היה החופש מעוגן באמונה, כיצד ניתן היה לקדשו?

נסיון החיים מלמד, כי אנשים שהגביהו עוף למחוזות ההגות והיצירה, והעמיקו לסבול ולאהוב במעמקי החיים הארציים, יודעים להעריך את חסד האמונה, המקדשת ומברכת בחומה ובאורה את חיי היומיום, ומשרה עליהם את הילת הנצח.

 קידוש החופש בתהליך החניכה מוליך לאמונה; ואילו האמונה בשיא התפתחותה מבקשת להתעלות לגבהי החרות. החופש מגיע לאמונה כשם שהאמונה מגיעה לחופש: שניהם קשורים הדדית במעגל אחד, שלם, של הוויה והתהוות.

 היהדות היא שהעניקה לאנושות לראשונה את הרעיון הנשגב בדבר היות האדם ברוא בצלם אלוהים. ביהדות, האמונה בחופש מקודשת מכיוון שמהות האדם מעוגנת מלכתחילה בקדושה שיצרה אותה בצלמה. מאותה סיבה בדיוק, שבגללה היהדות יוצרת את הבסיס לקידוש החופש, היא יוצרת גם את התנאים המאפשרים לפתח את האמונה ולהעלותוה לדרגת חרות אמיתית. היהדות היא יסוד כל דת: היא יוצרת את עוצמת האמונה המושכת את שפע מעיינות הקדושה האלוהית ומגשימה אותם על האדמה בשרות האדם והאנושות. היא מהפכנית בגישתה הן לאמונה ולקדושה, והן לחרות ולחניכה. האמונה ביהדות אמורה לקדש את העולם הגשמי, החולף בזמן, בו חיי האדם את חייו הארציים בזעת אפיו בין לידה למוות.

ללא אמונה לא ניתן לקדש את העולם הגשמי, את חיי החברה והתרבות, ואת ה"אני" של האדם, המשתחרר והולך מההשגחה האלוהית כדי להשיג את חרותו הארצית. אבל את האמונה לא ניתן לשמר, להעביר, ולהנחיל. יש ליצור אותה תמיד מחדש בבחינת "יש מאין". את הילת הקדושה שהאמונה מעניקה לחיי היומיום לא ניתן לשמר ולהעתיק מאירוע אחד למשנהו. הלחם שקידשנו אתמול כבר בטל זמנו וקורבנו, והנה כבר מונח הלחם החדש על שולחננו והוא זקוק לקידוש חדש. סוד האמונה, יוצרת הקדושה,  טמון בכך שהאמונה מבקשת לקדש את כל מה שחולף בזמן ובמרחב, את  העולם בר התמותה עצמו. לשם כך, עליה להיות חופשיה ופנויה, מוכנה ומזומנה לברך את הרגע והאירוע הבא, כדי לחברם עם מקורות הנצח בזמן האמת של התרחשותם. האמונה היא הכנת הקרקע הנפשית והרוחנית ההכרחית להתממשות חיה של הקדושה כ"אירוע": כחסד בהרף העין של נתינתו, השכנת השכינה ברגע הבודד של השתכנותה. מבלעדי האמונה יוצרת הקדושה האדם חי בעולם הגשמי כבגלות,  בנכר  ובניכור של עולם ריק מאלוהים.

כדי להעריך נכונה את מתנת החופש של האמונה ואת מתנת האמונה של החופש, עלינו להעריך את משמעותה של האמונה בשביל החיים האנושיים. מבלעדיה, דאגות ומחסור, שעמום, חולי ומוות, חוסר התקווה, מאיימים ליטול מהחיים את משמעותם וחיוניותם. אבל בעזרתה, האדם יכול לזקוף את קומתו, לצעוד קוממיות בשבילי החיים, לפגוש את גורלו ומנת חלקו, בטוב וברע, לשאת את יסוריו באמונה ובתקווה, ולהתחזק יותר ויותר בהכרת ערך עצמו  ויעודו על פני אדמות. 

מחזור זיקות הגומלין ההדדיות בין החופש והאמונה, בין חניכת החופש וקידושו מכאן, והפיכת האמונה לכוח חופשי המקדש כל רגע של החיי היומיום,  כמוהו כמחזור המים בטבע: הוא מתנהל בין ארץ לשמיים, בין אדם לעולם, בין יחיד לכלל, בשני הכיוונים גם יחד. החופש המתקדש הוא פרח ופרי האדם הארצי, הצומח מהאדמה, ואילו האמונה המקדשת יורדת כגשם חסד מלמעלה; החופש ניזון ממי הקדושה המרווים את האדמה שמעניקה האמונה, וככל שהוא מעפיל לגבהי החרות, הוא מתקדש והולך. במקום בו מתממשים קדושת החופש וחופש האמונה, צלם אלוהים שבאדם מתגלה. במקום בו החופש מתקדש עד לדרגה שביכולתו להעניק את ברכת האמונה, והאמונה מסוגלת להעניק לחיים את החסד הקדוש של החופש,  האדם האמיתי קם לתחיה בזמננו בצורה המתאימה לחיים האנושיים בהווה ובעתיד הקרוב.