פרדיגמה חדשה נוצרת מאז החצי השני של המאה ה-20 כתוצאה ממפגש מחודש בין מדעי הטבע ומדעי הרוח, שעברו החל מאמצע המאה ה- 20 בנפרד, ובמקביל, ולעיתים תוך יחסי גומלין, תמורות מרחיקות לכת בהבנת הטבע, מקומו של האדם בטבע, ביקום ובחברה האנושית. 

פרדיגמה חדשה נוצרת במהלך החצי השני של המאה ה-20 כתוצאה ממפגש מחודש בין מדעי הטבע ומדעי הרוח, שעברו החל מאמצע המאה ה- 20 כל אחד בנפרד, במקביל, ולעיתים תוך יחסי גומלין, תמורות מרחיקות לכת בהבנת הטבע, מקומו של האדם בטבע ובחברה האנושית.  מדעי הטבע והאדם החלו לדבר יותר ויותר בשפת החיים המממשים. המכניקה של גלילאו, ניוטון ולפלאס פותרת את בעיות התנועה של גופים פיסיים,  במרחב אידיאלי, שהורחקו ממנו הנתונים הממשיים, כמו חיכוך, זמן, אנתרופיה, התהוות. המכניקה עוסקת במערכות הניתנות לכימות מתמטי, והיא מנבאת בדיוק מרשים את התנהגות גופים במערכות כאלו. זוהי הסיבה שגרמה ללפלאס, מתמטיקאי דגול וניוטוני מאמין-אדוק, להאמין בדבקות כי "תבונה [מכניסטית] כזו תחבוק בנוסחה אחת את תנועותיהם של הגופים הגדולים ביותר ביקום ושל הקלים באטומים; שום דבר לא יהיה חסר ודאות בעיניה, והעתיד יהיה גלוי לפניה כמו העבר". כלומר, במערכות מכניות, מכיוון שהן סגורות ומנותקות מזרם הזמן החי, דטרמיניזם מטפיזי אמור לשלוט, ביקום מת מנצח ועד נצח. בתפיסה כזו, קל להיווכח, אין מקום לשום התפתחות: הקוסמולוגיה, האבולוציה, וההיסטוריה, שלושת התפיסות ההתפתחותיות הגדולות של זמננו, אינן ניתנות להסבר, ביסוס, והוכחה בפיסיקה הזו.

 המדעים החדשים מדגישים כי האדמה, הטבע, היקום, מצויים בהתהוות יצירתית בלתי פוסקת. התהוות זו מתרחשת במערכות אקולוגיות מורכבות להפליא, בהן משתתפים ריבואות מינים וזנים במרקמים סינרגטיים וסימביוטיים, ומשולבים הדדית זה בהתהוותו והתפתחותו של זה. האבולוציה אינה נראית היום רק כתחרות פרועה, הנשלטת על ידי מקרה עיוור וכוחם הברוטלי של "החזקים השורדים". האבולוציה נראית יותר ויותר כתהליך של השתתפות והתהוות יוצרת, כנול שעליו נירקם מירקם החיים במשך מיליוני שנים, רווי מידע, סדר, ויצירתיות ספונטנית. מסיבה זו, גם מקומו של האדם בטבע וביקום, מתחיל להראות פחות כתוצר של מיקרה עיוור וחסר פשר, ויותר כחידה רבת משמעות. היקום החומרי, ממלכות הטבע, האדם, והזיקות ביניהם,  נראים היום יותר כיצירת אומנות כבירה, עתירת אינטליגנציה, דמיון, ועשירה בפוטנציאלים יצירתיים לא משוערים, מאשר כמכניזם קוסמי ענק, או כאקראיות חסרת משמעות. אנו מדברים היום על היווצרות סנתזה אינטלקטואלית, פילוסופית, אומנותית וחברתית מרתקת, בה מתנהלים  מפגשים בין-תחומיים מפתיעים וחדשניים, החושפים מערכת קואורדינטות רעיונית לא מוכרת, אשר  קווי המתאר הראשוניים שלה הולכים ומתגלים. תחושה חדשה של מסתורין, חיפוש, והתהוות יצירתית, החלה לחלחל גם לתוך מעוזי המדע הקשה והאנליטי ביותר. ההרפתקה הרוחנית של זמננו הפכה לנושא הבין-תחומי המובהק, והכלל אנושי ביותר, המביא ביחד מדענים, פילוסופים, אומנים, הוגים, ופעילים חברתיים, "תחת אוהל אחד". יחסי הגומלין במפגש בין המדען, האמן, המיסטיקאי, מתחדשים, ומביאים  עימם חידוש ערכם של החיים האנושיים.  בכל התרבויות הגדולות, בכל הזמנים והמקומות, מפגש זה  יצר את ההרפתקה הרוחנית האמתית: את הכוח המניע ומחייה התהוות וצמיחה אישית, חברתית ורוחנית. יתכן שכבר בעשורים הראשונים של המאה ה-21 ניווכח כיצד מפגש זה הופך ליסוד מוסד של תרבות וחברה בעלי איכויות שונות מאוד מאלו שהכרנו במאה ה-20.

הפרדיגמה החדשה נוצרה במהלך המאה ה-20 משילוב שלוש תמורות מרכזיות בהתפתחות התודעה האנושית:

* המהפכה המדעית השנייה במדעי הטבע, האדם, והטכנולוגיה,

* המפנה הפוסט-מודרני במדעי הרוח והחברה,

* התפתחות התודעה: דרכים חדשות במחקר ופיתוח מתודות הכרה, מצבי תודעה, ואופני הוויה, המשלימים ומרחיבים את התודעה הרגילה

הסינתזה של שלוש התמורות הללו יוצרת  יסודות פיזיקליים, ביולוגים, פסיכולוגיים, פילוסופיים ומטפיזיים חדשים להשקפת עולם בראשית המאה ה-21.

 

המשך לקרוא בספרי על מחשבת האירוע במדע, היסטוריה, פילוסופיה ואמנות