תקציר הרצאות ראשונות על הספר ״ירושלים״

תמצית דברים מההרצאות הראשונות על הספר ״ירושלים״, ינואר 2018

האדם המודרני המבקש לקרוא את התנ״ך באופן פנימי, שיחשוף לפניו את האמיתות הרוחיות העמוקות הגלומות בו, חווה חוסר אונים גדול. אם הוא לא מסתפק בידע המדעי הרגיל של התנ״ך, בפרשנות המסורתית, ובפסיכולוגיזציה המקובלת, הוא ירגיש שדרכו חסומה בקירות שאין לעברם, ושהספר נותר חתום בפניו בשבעים ושבע חותמות.

הוא ניצב מול שלוש בעיות עקרוניות שהן פניה של בעיית היסוד האחת, הממחישה את חוסר היכולת וחוסר האונים של הקורא בן זמננו להתחיל בכלל להבין ולחוות את התנ״ך כיצירה רוחית בעלת תוכן ממשי וחי, לעומת מה שחוו הקדמונים:

א. בעיית מושג ״צלם האדם״: וה״אני״ או ״העצמי״ (השם) שהפכו לקליפות ריקות, לפראזה וקלישאה שחוקה נטולת כל תוכן רוחי ומהותי.

 ג. בעיית הלשון: הביטוי של התוכן הקדום, הרוחני-ממשי בשפה עברית התנכ״ית שקמה לתחיה לרגע קצר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אבל גם מיד הומתה בתודעה המודרנית ככל השפות האחרות; אותה שפה יוצרת, שנחוותה על ידי יודעי ח״ן של כל הזמנים כשפה הקרובה ביותר לשפת הבריאה האוניברסלית של האנושות.

זו בעיית השפה בכלל, והשפה העברית בפרט: כיצד מתחוללת היום באופן שמתאים לתודעה המודרנית, החייאת כוח הדבר, הדיבר והדיבור? זה אפשרי רק על ידי ההקשבה הפנימית פעילה, על ידי תפיסת כוחות העיצוב והבניה החיים שזורמים דרך צלילי השפה, העיצורים והתנועות, חיים שזורמים ממהות כוחות הרוח הגנוזים. גלומים, מגובשים וגם קפואים, בשפה העברית. זה מה שיחזיר לשפה העברית את כוח הציור האימגנטיבי העז שלה, שהודחק כדי לאפשר את התפתחות הכפולה של השכל והאמונה בימי הביניים, והפך לכאוטי ומבולבל פחות או יותר בקבלה.

ביאליק היה מודע עד למאוד לתפנית הזו בהתפתחות התודעה המודרנית וכיצד היא מוצאת את ביטויה בהשתנות החוויה של הלשון. לעיון זה הוא הקדיש את המסה הנהדרת ״כיסוי וגילוי בלשון״, בה הוא מתאר בין השאר את התרוקנות שפת הבראשית, אבל הוא אינו רק מקונן על כך, אלא מבין- לפחות באופן חלקי- גם את הצורך והחיוב ההתפתחותי הגלום בהתרוקנות הזו: 

״האם לא היה אדם הראשון ברגע זה אף הוא צַיָר וחוזה נשגב, בורא על פי אינטואיציה ניב שפתים, וניב נאמן מאוד – על כל פנים לגבי עצמו – לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים? וכמה מן הפילוסופיה העמוקה, מן הגלוי האלהי – כמו שכבר העיר על זה חכם אחד – היה בדבור הקל "אני" שהוציא אדם הראשון מפיו? ואף על פי כן, הנה עינינו הרואות שמלים אלה, ורבות אחרות כיוצא בהן, עומדות מובלעות בלשון – ולא כלום. הנפש כמעט שאינה נפגעת מהן. תוכן נאכל וכחן הנפשי פג או נגנז ורק קליפותיהן, שהושלכו מרשות היחיד לרשות הרבים, עדין עומדות בלשון ומשמשות אותנו שמוש רפלקטיבי ומרושל בגבולות מצומצמים של הגיון ומשא ומתן חברתי בתור סמנים חיצונים והפשטות לדברים ולמראות. הדבר הגיע לידי כך, שלשון האדם נעשתה כשתי לשונות, שנבנות זו מחרבן זו: לשון פנימית, לשון הייחוד והנפש, שהעיקר בה, כמו במוסיקה, ה"איך", לחוד - במדור השירה, ולשון חיצונית, לשון ההפשטה וההכללה, שהעיקר בה, כמו במתימטיקה, ה"מה", לחוד – במחיצת ההגיון. ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המלה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא... אלו עמדה המלה הדבורית כל ימיה במלוא כוחה וזהרה הראשון, אלו הייתה מלאה תמיד בכל אותה הפמליא של הרגשות ומחשבות שנקשרו בה בימי גבורתה, אפשר שלא היה שום "חי מדבר״ מגיע לעולם לידי גילוי עצמותו ואור נפשו שלו. סוף סוף כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, ומה אם המלה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל שכן״. (מתוך המסה: גילוי וכיסוי בלשון).

את ההתרוקנות של השפה העברית המודרנית ממשמעותה החיה, שמתאר ביאליק בתחילת המאה ה-20, שהיא ביטוי לאובדן הרוח החיה, לחוויית האדם השלם ומקומו ביקום, חוו כבר הנביאים, שגם הכינו את היסודות למפנה הגדול בהתפתחות האדם, שייקח עוד מאות ואלפי שנים עד שיתחיל להתרחש בפועל. הם מכינים את לידת האני הממשי בתוך בדידות מדבר הנפש והתרבות שהלכה ונסגרה בפני עולמות הרוח. את התפיסה הרוחית הפגאנית, החלומית והמעורפלת, הלא מודעת לעצמה, שחותה עדיין את הרוח החיה והיוצרת בטבע, ביסודות, בכוכבים ומזלות, עתידה להחליף תודעה רוחית חדורה בכוח המודע לעצמו של האני מודע לעצמו, הער והחושב. האני הזה, שרק בעת החדשה מתחיל להפוך לנחלת כל בני האדם, יתחיל אמנם את התפתחותו בעולם הפיזי המודרני. החינוך לעצמאות ובהירות החשיבה והשיפוט חייבים להתרחש קודם כל בעולם הפיזי החיצון, של החושים והשכל התלוי בהם. אבל זהו רק השלב הראשון, הילדות של האני החדש. בשלב השני, המתרחש כבר היום, האני יהיה חזק ובטוח בעצמו ובכוחות הכרתו העצמאיים, שהוא יוכל לחוות מחדש- בתודעה מלאה- את הרוח מלאת החיים בעצמו, באנשים אחרים, בטבע וביקום. הוא יהפוך להיות, במילים אחרות,  לנושא וביטוי של ״הדבר״ הקרוב אליו עד מאוד, שבפיו ובלבו לעשותו, מכיוון שהוא יחווה כיצד הדבר הזה הוא עצם עצמותו, והוא יהיה מודע לכך בהתנסות בלתי אמצעית, כשם שהוא מודע לתפיסות החושים הפיזיים. החל מימינו יותר ויותר אנשים יוכלו לחוות כיוצר האני המודרני יכול להיות עצמאי, עומד בזקיפות קומה בעולם הפיזי, מודע לאישיותו הייחודית, שואף לחופש והכרה, יחסי אנוש ושוויון עם רעיו לקהילה, ובעת ובעונה אחת להרגיש בעוצמה כיצד הוא חדור ברוח האלוהית שבראה ועיצבה את האדם בצלמה, את הטבע והיקום,  ולהכיר מחדש את עצמו כצלם כל עולמות, שצומצמו ומוקדו בנקודת איסוף וצמצום אחת, כדי שהוא יכול להפוך להיות מודע וחופשי; ושמשיא הצמצום של האני בתוך עצמו, היום הוא יכול לשוב ולצמוח ולהתפשט- לא באקסטזה  ואיבוד חושים והכרה, לא בטשטוש גבולות האני היחיד והתכתו שוב בעדר אנושי חסר זהות- אלא להפך, על ידי העצמה והעמקה של האני, שבכוחותיו שלו יכול היום, צעד אחר צעד, בהדרגה ובפיכחון, להרחיב את תודעתו וניסיונו ולכלול בהם את העולמות שנסגרו מפניו בעבר.

אפשר לראות את מאבקם של נביאי ישראל בכוחות הנפש הלא מודעים, הכאוטיים, של האלילות בציורי הקפלה הסיקסטינית של מיכלאנג'לו, בניגוד שבין ההתבוננות הפנימית, ההקשבה והריכוז של הנביאים מול הסערה החזיונית של הסיביליות. זהו שלב המעבר מהתקדשות הקדומה, הפגאנית, שהתבססה על ראיה רוחית חלומית ואקסטטית, אל החניכה המודרנית המנוהלת על ידי כוחות האני המודע לעצמו בתודעת יום בהירה.  בתודעה האסטרלית הקדומה האני מודחק והתפיסה העל חושית מתרחשת ללא אני מודע לעצמו. הכוח שמבצע את המעבר לתודעה רוחית מתוך האני המודע לעצמו הוא ״האדון אשר אתם מבקשים״ הבא ״פתאום אל היכלו״, כלומר, אל היכל הנפש, בקודש הקודשים של המקדש הפנימי, שהאני הוא האדון המיועד לשכון בו ככל שהתפתחות האדם משיגה את שלב האינדיבידואציה המלא (מלאכי ג׳). זוהי הישות הממשית של האני האמתי של האדם שקוראת בתוך שממת הנפש של האדם והתרבות הנוכחיים ומפלסת את הדרך לביטוי נכון של הישות האלוהית, אשר היום מתגלמת ומדברת דרך האני הער והמודע לעצמו של האדם ולא בחזיון לילה ואקסטזה.

זהו גם דברו של פאוסט למפיסטופלס, אהרימן, המייצג את רוח החומרנות והשכלתנות המודרנית, שמנסה לשכנע אותו שהרוח היא כלום, אין וריק והחומר הוא חזות הכל:

״באין הזה שלך את המלאות אמצאה!״

האני הממשי מתגלה בנפש שאיבדה את זיקותיה לעולמות העליונים ולעולם הפיזי החי, בתרבות חיצונית מבריקה ומתקדמת טכנולוגית, שמבחינה מוסרית ואנושית מתדרדרת לתהומות ללא מעצור. באין, בשממת הרוח, במדבר הצחיח של השכלתנות-  באין הזה נולד האני האמתי-ממשי כישות רוחית - קוסמית. זהו ״אדון הנפש״ המופיע בהיכלו- בהיכל ובקודש הקודשים של הנפש- אותו הוא יטהר וימרק יותר ויותר ככל ששליטתו על הנפש מעמיק.

קודם כל, יש לחקור את תפקידו של המלאך, המפנה ומפלס את הדרך:

״קול קורא במדבר, פנו דרך יהוה; ישרו בערבה מסילה לאלוהינו״. (ישעיהו פרק מ).

ואז ניתן יהיה לחקור את מה שקורה אחרי שהדרך נפתחה:

״הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.  וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת-יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ:  כִּי-הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף, וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים.  וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר, כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת-בְּנֵי-לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם, כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף; וְהָיוּ, לַיהוָה, מַגִּישֵׁי מִנְחָה, בִּצְדָקָה״. (מלאכי ג׳)

כיצד ההתגלות של האני מתפתחת ומתעצמת, ולאחר טיהור מקדש הנפש והכשרת כוחות הנפש לשרות החדש של האני, נראה בהרצאות הבאות. נראה  כיצד כוחות הרוח החדשים שלו זורמים מהנפש פנימה אל העולם החיצון, ומחיים את הקהילה, התרבות והקשר לטבע, בזכות כוחות המרפא שהם מביאים עמם:

וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ.

 (מלאכי, שם)