הכרת ה״אני״ בפנומנולוגיה

חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה״, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג לפילוסופיה, יולי, 1998

תקציר

הבעיה בה עוסק המחקר הנוכחי כפולה: אחת, זוהי היא עובדה  כי התפתחות המחשבה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל הובילה אותו בהדרגה מהכחשת קיומו של "אני טהור" בעבודתו הגדולה הראשונה, "המחקרים הלוגיים" (1900-1), להכרה מובנת מאליה ועקרונית של אותו ה"אני" בעבודתו העיקרית השניה, "אידאות" (1913). שתיים,  הוסרל טען כי שינוי זה הוא תוצאה עקבית של ההתפתחות שעברה המתודה הפנומנולוגית בדרכה להפוך ל"פנומנולוגיה טרנסצנדנטאלית".  מטרת המחקר המוגש כאן נקבעת על פי שני ההיבטים הללו: הוא בוחן את הסיבות שגרמו לשינוי שעברה הפנומנולוגיה, יחד עם בחינת הטענה של הוסרל.

שתי הבעיות גם יחד מחייבות מחקר בעיות ההכרה העיקריות של תורת-ההכרה הפנומנולוגית בכלל. כלומר, נושא הכרת ה"אני" בפנומנולוגיה חייב להתבסס על בחינה של יסודותיה האפיסטמולוגיים העיקריים.

ההשערות העיקריות הן:

א.  הסיבות לעמימויות ולפרדוכסים אליהם נקלעת הפנומנולוגיה בבעיית הכרת ה"אני" חייבות להיות מעוגנות בעמימויות יסודיות ברמת היסוד של תורת-ההכרה של הוסרל.

ב. ניתן לנצל את ההישגים החיוביים של המתודה הפנומנולוגית בסוגיית הכרת ה"אני" אם ניתן יהיה לתרום תרומה תיאורטית לפתרון אותן עמימויות.

הממצאים העיקריים הם:

א. ניתן לפתח, אם בונים על ניתוח ביקורתי ופירוש ההישגים התורת-הכרתיים של הוסרל בספר "מחקרים לוגיים",  יסוד מוצק להכרת ה"אני", אליו שאף הוסרל.

ב. הפנומנולוגיה כמתודה "איידטית" (טרנסצנדנטאלית) ניתנת לביסוס, ועמה מושג ה"אני הטהור", כאשר מושגי היסוד הפנומנולוגיים זוכים לביסוס תורת-הכרתי קוהרנטי.

 וביתר פרוט:

ארבעת הפרקים הראשונים עוסקים בבחינת היסודות התורת-הכרתיים. הפרק הראשון מכונה: יסודות תורת-ההכרה הפנומנולוגית,  והוא מתרכז בבחינה של מושג "האינטנציונליות" ומשמעותו לתורת-ההכרה הפנומנולוגית בשלמותה.  הוסרל לקח את מושגו של ברנטאנו, ברר את משמעויותיו השונות, התאימו לצורכי המחקר הפנומנולוגי, ועיצב אותו באופן שישרת הבחנות פנומנולוגיות חדשות.  בהמשך ניבדק הניסוח החדש של מושג זה מחקריו הפנומנולוגיים של הוסרל, ואנו מצביעים על הישגיו החשובים ביותר, אבל גם על הפרושים השונים שהוצעו על ידי הוסרל עצמו למושגי היסוד במהלך התפתחותו הפנומנולוגית.  הניתוח שלנו מגלה קושי מהותי  אשר מצביע על הסיבה להתהוותה של חד-צדדיות רבת תוצאות בתפיסה של הוסרל את אקט ההכרה הפנומנולוגי ופירושיו השונים לבעיות הכרת ה"אני". השיפוט הביקורתי העיקרי אליו אנו מגיעים בפרק הראשון הוא כי הוסרל נטה, ככל שעבר הזמן, להדגיש הדגשת יתר את משמעות ההיבט הנתפס אינטואיטיבית, הנוכח באופן בלתי-אמצעי, בתהליך ההכרה של אובייקט כוונת-המשמעות, עד שהפך אותו לאמת מידה מכרעת בקביעת מושג ה"אווידנציה" בקשר להכרת משמעות בכלל. בה בעת הוסרל הפחית בהדרגה בחשיבות תפקיד המרכיב "הנואטי", המושגי, בהגדרת תהליך הכרת המשמעות, ותפקידו בדטרמינציה של התוכן החושי או האיידטי הנתון לתפיסה. אנו מאמינים כי חשיפת חד-צדדיות זו עשויה להסביר את הסיבה  לאופן הפתאומי והדוגמטי בו מוצג מושג "עקרון העקרונות" של תורת-ההכרה הפנומנולוגית בספר "אידאות". 

הפרק השני קרוי : מהות ההתכוונות-האווידנציה. בפרק זה אנו מנסים לבחון מקרוב את מושג ה"אווידנציה"  של אקטים מחשבתיים הטהורים, המתנהלים בתחום של תפיסה פנימית אדקווטית. אנו שואפים להגדיר מחדש אקט זה כדי ליצור בסיס תורת-הכרתי  שיסייע  ליצור פרוש פילוסופי לתורת-ההכרה הפנומנולוגית בשלמותה, בכל מה שקשור להגדרתה כ"טהורה", "איידטית" או "טרנסצנדנטאלית". אנו מראים כי הוסרל הותיר מרחב גדול לעמימויות בנושאי יסוד ולפרושים עמומים של מושגי יסוד, ואנו מנסים לתרום תרומה לפענוח והבהרה על ידי הצגה של הבחנות פנומנולוגיות חדשות שתסייענה באפיון של אקט ההכרה האווידנטי. 

הפרק השלישי קרוי: וואריאציה איידטית, ובו אנו מנסים לשחזר את הפרקטיקה ההכרתית העיקרית של הפנומנולוגיה ההוסרליאנית. הוסרל החשיב את הוואריאציה האיידטית כמהות המתודה הפנומנולוגית. על פי אמונתו, מתודה זו מובילה לפיתוח של "כושר הכרתי חדש", המאפשר את ה"ראייה" של "מהויות" (מושגים ורעיונות כלליים שמומשו באקט הכרתי פנומנולוגי).   את הנושא הזה, "הראיה הפנומנולוגית", אנו חייבים, מכל מקום, להפוך לבעיה, מכיוון שבעוד שהוא לא שימש כנושא עיקרי בספר "מחקרים לוגיים" הוא מוצג כעובדה מובנת מאליה בספר "אידאות". נקודת הראות הביקורתית שלנו, שהותחלה בפרקים 1-2 מורחבת כאן, כמו גם בפרק הבא.

הפרק הרביעי קרוי: אמת ואווידנציה. הוא חוקר ביתר פרוט את המושג הפנומנולוגי העיקרי של "אמת" ומושג ה"אווידנציה" הכרוך בו, המהווה את עיקרו של "המחקר השישי, בכרך השני של הספר "מחקרים לוגיים". המחקר השישי הוא היסוד לתורת-ההכרה הפנומנולוגית בכלל. בסוף הניתוח שלנו, אנו מסכמים את פרי ההישגים החיוביים של הוסרל, במקומות בהם אנו מאמינים שאכן עלה בידו להתקדם בפירושיו לסוגיות-יסוד בבעיית  משמעות האמת ההכרתית מעבר למקובל במסורת הפילוסופית, ואנו מצביעים על מגבלות  גישתו, שהוזכרו למעלה, וכמה מהשלכותיהן לבעיית הכרת ה"אני".

הפרק החמישי קרוי:  התפתחות מושג ה"אני" מה"מחקרים" ועד "למשבר המדעים האירופיים".  בפרק זה אנו מנהלים ניתוח אפיסטמולוגי ביקורתי של ממצאיו הפנומנולוגיים המגוונים, הרב-ממדיים, והמשתנים של הוסרל בסוגיית ה"אני", ה"סובייקט" או ה"אגו". הוסרל מתחיל את דרכו בשלילה גורפת של קיום "אני טהור" בספרו הראשון, ומסיים בהכרה של "סובייקטיביות טרנסצנדנטאלית מוחלטת" בכתביו המאוחרים.  במהלך הדרך הזו תופס מושג ה"אני הטהור" של הספר "אידאות", הן מבחינה היסטורית-התפתחותית והן מבחינה שיטתית, מקום מפתח אמצעי. לכן אנו מתמקדים בניתוח מושג זה בספרים "אידאות" 1 ו- 2. אנו מראים  כמה מקשיי היסוד ועמימויות היסוד המונחים בניסוח המושג, ומצביעים על הסיבה לקיומם. בסוף אנו מציעים דרך מוצא אפשרית. דרך זו מבוססת על כך שאנו מראים כי הוסרל ערבב בהתמדה ללא הבחנה שתי גישות שונות עקרונית לבעיית ההכרה בכלל, ולבעיית הכרת ה"אני" בפרט. הגישה הראשונה מכונה "הדרך הקרטזיאנית", בהשפעת דקארט, אשר אנו מאמינים שהיא המוליכה את הוסרל שוב ושוב שולל, והגישה השניה, הפנומנולוגית, שהיא גישתו העצמאית של הוסרל עצמו, המהווה חידוש ממשי בפילוסופיה החדשה. מתודה זו "נאבקת" להתגלות ולהתנסח בצורה עקבית, ומאבק זה, על הישגיו וכישלונותיו, מהווה את דרכו הפילוסופית של הוסרל, והבהרתו עשויה לתרום להבנת תרומתו המשמעותית לביסוס פילוסופיה קוגניטיבית בת  זמננו.

 הפרק השישי, מהות הסובייקט המכיר, מציע  אפשרות לבניה עצמאית של מושג ה"אני הטהור" על פי המושגים שנבחנו, פורשו, ושונו בהתאם לניתוח הביקורתי הכולל.