עברית ״המבקשים בטיפשותם להשיג כוח ברכיבה על הנמר בסופו של דבר יטרפו על ידו״.
ג.פ קנדי, נאום ההכתרה, 20 לינואר 1961.
מאמרי ״על גב הנמר האמריקאי״ לאחר 21 שנים
״המבקשים בטיפשותם להשיג כוח ברכיבה על הנמר בסופו של דבר יטרפו על ידו״.
(ג.פ קנדי, נאום ההכתרה, 20 לינואר 1961).
מאמרי ״על גב הנמר האמריקאי״ פורסם ב״הארץ״ ברביעי לאוקטובר 2002, בדיוק 21 שנים אחרי הטבח של ה-7 לאוקטובר 2023. מטרתו של המאמר הייתה להפנות תשומת לב לסיבה שגורמת למחיר הדמים הבלתי פוסק שהישראלים והפלסטינאים משלמים, בגלל המחויבות העיוורת של מנהיגיהם מכל המפלגות והממשלות, ליישום אסטרטגיית ״מלחמת הציוויליזציות״ האמריקאית. בשל המצב הנוכחי, אני מפרסם את המאמר שוב בבלוג שלי, בתוספת ההערה הזו.
האירועים הקטסטרופליים הנמשכים במשך עשרות שנים בין מדינת ישראל לפלסטינאים בשטחים ובעזה, מוכיחים כיצד מתקדם יישום אסטרטגיית ״מלחמת הציוויליזציות״ האמריקאית בישראל ובמזרח התיכון. האסטרטגיה הזו, שיושמה במהלך המאה ה-20 על ידי כל הממשלים הדמוקרטיים והרפובליקנים, פורסמה ברבים ב-1996 בספרו של סמואל הנטינגטון, ״מלחמת הציביליזציות והארגון מחדש של הסדר העולמי״, המכונה גם: ״המערב נגד כל השאר״ .The West against the Restעל פי האסטרטגיה הזו, מדינת ישראל קרויה ״המדינה היהודית״, הגם ש-20% מאזרחיה הם ערבים. לכן, האמריקאים אינם זקוקים להוסיף את הפראזה הריקה מתוכן, ״יהודית- דמוקרטית״ מכיוון שהם יודעים היטב באיזו מדינה הם תומכים. ״המדינה היהודית״ הזו מסופחת אחר כבוד ל״ציוויליזציה המערבית נוצרית-יהודית״, המוסרית, הנאורה והמתקדמת.
על מקורותיה וטיבה של עליונות מוסרית מערבית זו, הידועה גם בשם "עול האדם הלבן", ההצדקה האידיאולוגית של הקולוניאליזם של האימפריה הבריטית, שקדמה והכינה את האימפריה האמריקאית, אני כותב במאמר. כדי למנוע אי הבנות, חשוב להדגיש, בקוראנו את הדברים הללו, שהכוחות המניעים את השליטה העולמית האנגלו-אמריקאית, הם ההיפוך המוחלט של הכוחות הרוחניים והמוסריים האמיתיים של העמים דוברי האנגלית. כמה היבטים של המהות האמיתית של הרוח האמריקנית תיארתי בספרי, "האחריות הגלובלית של אמריקה”. Lindisfarne Books, 2003)).
על פי האסטרטגיה הגלובלית של ״מלחמת הציוויליזציות״, בין מה שמכונה ״הציוויליזציה הנוצרית-יהודית המערבית״ לשמונה הציוויליזציות האחרות, מצויים ״קווי שבר מדממים״, Bloody Faultlines, כפי שהנטינגטון מכנה אותם. שני קווי השבר המדממים החשובים ביותר למערב הנאור והדמוקרטי, הם במזרח אירופה ובמזרח התיכון. הראשון עובר בין הנצרות המערבית לנצרות האורתודוכסית והעמים הסלאבים במזרח אירופה, ומעל הכל רוסיה, והשני עובר בין ״המדינה היהודית״ שהיא חלק מ״הציוויליזציה המערבית הנוצרית-יהודית״, ל״ציוויליזציה האסלאמית״.
יש להדגיש שאסטרטגיה זו אינה תיאוריה פוליטית גרידא, הנרקחת בראשים אקדמיים בטלים, אלא תוכנית פעולה אסטרטגית גלובלית, שיושמה על ידי כל הממשלים הדמוקרטיים והרפובליקאים האמריקאים במאה ה-20, זמן רב לפני שספרו של הנטינגטון ראה אור ב-1996.
די בהכרות שטחית עם המדיניות האמריקאית במזרח התיכון כדי להיווכח שכל הממשלים האמריקאים הקפידו במשך 50 שנים למנוע כל ניסיון לפתרון ממשי של הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. כאשר האינטרס האסטרטגי האמריקאי דרש שייחתמו "הסכמי שלום" בין ישראל לבין מצרים וירדן, הדבר בוצע ללא עוררין, פשוט משום שוושינגטון הבהירה באופן חד משמעי שיש להישמע לדרישה זו. לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטינאי לא רק שוושינגטון אינה יוזמת פתרונות אמיתיים, היא אף פועלת בנחרצות למנוע כל פתרון המבקש לצמוח מיוזמות מקומיות. ברוב המכריע של המקרים, הצליחה וושינגטון לבלום ולחסל את יוזמות השלום בשלביהן הראשונים, ובמקרה שזה לא מתאפשר, נעשה כל הנדרש לחסל אותה בהמשך הדרך- כפי שנעשה עם הסכמי אוסלו. דבר זה הוא חלק מהמדיניות הגלובלית של וושינגטון. שתועד בהרחבה. וושינגטון פועלת בכל מקום בעולם לחימוש של כל הצדדים, כדי לקרוע את מרקם החיים, האמון, והאחווה, לפצל ולסכסך מדינות, חברות וקהילות מבפנים ומבחוץ, וליצור קווי שבר מדממים הניתנים לשליטה ומניפולציה. מאז שהחליפה את האימפריה האנגלית, וושינגטון מעלה בכוח הזרוע לשלטון ומחמשת את כל המשטרים הדיקטטוריים בעולם, ובה בעת, דואגת לחימוש של מתנגדיהם, ופועלת בעקביות על פי העקרון האימפריאלי העתיק והחדש: divide et impera, הפרד ומשול!
יתר על כן, אם נגביל את דברינו כאן רק למה שמשפיע ישירות על ישראל (ונתעלם מהסיבות האמיתיות למלחמות העקובות מדם בעיראק ואפגניסטן, המתועדות בפירוט), וושינגטון תמכה בעליית שלטון האסלאם הקיצוני של חומייני והאיטולות באיראן במהפכת 1979, נגדו היא לוחמת מאז, ותמכה בחיסול שלטון הרשות הפלסטינאית בעזה ובעליית החמאס במקומה ב-2007. אין דבר הממחיש יותר את ההידרדרות המוסרית של האליטות השלטוניות בעולם, מאשר העובדה שאת הגורם לשפיכות הדמים הנוכחית בישראל ובעזה בשנים האחרונות וושינגטון אף אינה טורחת להסתיר, והוא מתרחש בגלוי לעין כל, בתמיכת כל ממשלות ישראל וארה״ב: העובדה שדרך קטאר, מדינת חסות אמריקאית, בה מחזיקה וושינגטון את הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, מתבצע המימון והחימוש של המדינה האסלאמית, דאעש ושל החמאס בעזה. הזרמת המיליארדים למימון וחימוש החמאס בעזה, שהחל לפני ממשלות נתניהו, נעשתה בגלוי, והעברת המזוודות הגדושות במיליוני דולרים אמריקאים מישראל לחמאס דרך מעבר ארז שודרה לעיתים תכופות בשידור חי בטלוויזיה הישראלית- ובאותו הזמן ממשיכה וושינגטון לחמש את ישראל בכלי ההרס האמריקאים המתוחכמים ביותר, המשמשים בעת כתיבת הדברים הללו למלחמה בחמאס, שמומן וטופח על ידה, והריסת רצועת עזה! (כל מי שעיניו בראשו יודע שמדיניות זו מהווה דוגמה ליישום נוסף של האסטרטגיה האימפריאלית של "הפרד ומשול", שמטרתה לפלג את הפלסטינים, באמצעות חיזוק שלטון האסלאם הקיצוני של חמאס בעזה והחלשת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, להגדיל את להרחיב את מפעל ההתנחלויות, להדק את השלטון הצבאי, ולמנוע כל פתרון עם הפלסטינאים. תכנית זו מבוצעת כמובן בתמיכתה המלאה של וושינגטון).
החימוש של כל הצדדים נועד לליבוי האש המזינה את הסכסוכים המדממים בקווי השבר המדממים, המצוירים על מפת ״מלחמת הציוויליזציות״, כדי לדאוג לכך שתמיד יהיו בידי הצדדים כלי משחית בכמות ובאיכות הראויה, הדרושים להצית את האש שוב ושוב, ולהבטיח שהאיבה בין הצדדים תגבר ותחריף מעשור לעשור. יתר על כן, חשוב לציין שוושינגטון אף דואגת - בקפידה רבה- שבכל הסכסוכים המזוינים בין ישראל למדינות ערב והפלסטינאים בשטחים ובעזה, לא יושג ניצחון חד משמעי. אסור באיסור מוחלט, שישראל, המחומשת מעל לראשה, תשיג ניצחון מלא, העלול ליצור, בתנאים מסוימים, אולי סיכוי להסדר כלשהו. בדרך זו, וושינגטון מבטיחה בוודאות את פריצת המלחמה הבאה.
במאמרי ב-4 לאוקטובר 2002 ניסיתי להפנות תשומת לב לעובדה שהאסטרטגיה הגלובלית של ״מלחמת הציוויליזציות״ האמריקאית במזרח התיכון גורמת ש״קו השבר המדמם״ בין ה״ציוויליזציה הנוצרית-יהודית- מערבית״ ו״ציוויליזצית האסלאם״, כפי שוושינגטון מכנה זאת, לא יחדל לדמם. עקרון אסטרטגי גלובלי זה מבטא עקרון מטפיזי ודתי, שביטויו המובהק נוסח על ידי סמואל הנטינגטון, מחבר הספר ״מלחמת הציוויליזציות״. הוא מציג את המהות הרוחנית-מוסרית של ״הציוויליזציה הנוצרית-יהודית המערבית״ הנאורה והמתקדמת במנטרה הבאה: : ״אנחנו יודעים מי אנחנו רק כשאנחנו יודעים מי אנחנו לא ולרוב רק כשאנחנו יודעים נגד מי אנחנו״. קשה לדמות היפוך מוחלט יותר, קריקטורה מושלמת יותר, בין עיקרון ״נוצרי-מערבי״ זה, לבשורת האהבה האוניברסלית שמקורה ביהדות ובנצרות האמיתיות. זאת האמת מאחורי הכוח שכל ממשלות ישראל, משמאל, ימין ומרכז, סרות למרותו בעיוורון ומחשיבות ״כידיד האמיתי״ של ישראל מאז הקמתה ב-1948 ועד האירועים הנוראים של הימים הללו!ֿ
במאמרי מה-4 לאוקטובר 2002 ניסיתי להסב את תשומת הלב לכך שהאסטרטגיה האמריקאית של מלחמת הציביליזציות מהווה סכנה קיומית מתעצמת ומחריפה למדינת ישראל, כי קו השבר המדמם בין "הציוויליזציה היהודית-נוצרית המערבית" לבין "הציוויליזציה האסלאמית", עובר לא רק בין ישראל לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, אלא גם בין אזרחיה היהודים והערבים. התרעתי על כך שקו השבר המדמם הזה חייב להפוך למלחמת אזרחים בתוך מדינת ישראל, כפי שאכן התחיל להתרחש במהומות של מאי 2021, העשוי לקרוע את מרקם החיים של ישראל לגזרים, כפי שקרה בבוסניה-הרצגובינה. ובכל זאת, האליטות השולטות בעולם המערבי, וגם בישראל, משמאל, מהאמצע ומהימין, ממשיכות לשרת את האסטרטגיה הזו ולהאיץ את הרס החברה הישראלית.
במשך שנים רבות ניסיתי להפנות את תשומת ליבם של אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית, החברתית והתרבותית, לבעיה הקיומית הזו של מדינת ישראל. זכורה לי פגישה אופיינית לפגישות רבות, שהתקיימה עם איש תקשורת בכיר, המסמלת את גודל הטרגדיה שלנו ושל האנושות היום. אחרי ששמע את עיקרי הדברים, הוא אמר: ״מניסיוני, אני יודע שהניתוח שלך הוא אמיתי״. לרגע התעוררה בי תקווה, שיש עם מי לדבר. ואז הוא הוסיף: ״בגלל שזו האמת, אי אפשר לפרסם אותה״. במילים אחרות: ״אני מכיר את האמת, אבל לא אממש אותה. אני בוחר ביודעין להמשיך לקיים את השקר, בו איני מאמין, ולא את האמת, שבה אני מאמין!״.
על גב הנמר האמריקאי
הקישור למאמר ב״הארץ״
https://www.haaretz.co.il/misc/1.829171
04.10.2002
מאת ישעיהו בן-אהרן
אירועי 11 בספטמבר סיפקו תואנה מצוינת לחסידי האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי לצאת מהארון. שלום, רווחה, משטר חוק וסדר בינלאומיים יוענקו לאלו המבקשים את חסות האימפריה המערבית הגלובלית, ואילו שפת הכוח תופעל כלפי המדינות שידחו את החסות הזאת.
זיהוי טובת מדינת ישראל עם האינטרסים המובהקים של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית הנוכחית ועם תיאוריית "מלחמת התרבויות" העומדת מאחוריה - נהפך כבר מזמן לאינסטינקט בקרב פוליטיקאים, אנשי עסקים וצבא, וקהילת המודיעין בארץ מכל קצות הקשת הפוליטית. במאמרו "מזרח תיכון חדש" ("הארץ", 9 לאוגוסט 2002) כותב אמיר אורן בצדק, כי "אין תוכנית שרון, אבל יש ויש תוכנית בוש שנבחנה בעדשת המודיעין והתכנון בצבא ואושרה בחותמת שרון. נאומי בוש, אך גם התבטאויות רבות של הנשיא ומקורביו הרעיוניים, היו לכתבי קודש, וקציני המטכ"ל בתל אביב - לפרשניהם המוסמכים, כוהני הדת של מלחמת התרבויות המשותפת לשני העמים, האמריקאי והישראלי".
נאומו של ג'ורג בוש במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 בספטמבר השנה חשף את עיקרי המדיניות של הממשל האמריקאי הנוכחי. במיוחד יש לשים לב להצהרה שארה"ב תפעל "להניא כל מתחרה צבאי עתידי". יתר על כן, דוברי הממשל טענו כי ארה"ב נוטלת בכך את הזכות לחסל כל ניסיון ל"עלייתו של כוח צבאי מתנגד", וכי היא תחליט לבדה מתי צבא זר מסכן אותה וכיצד היא אמורה לטפל באיום כזה. מה הסיבה למדיניות חסרת תקדים זו של וושינגטון?
אירועי 11 בספטמבר סיפקו תואנה מצוינת לחסידי האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי לצאת מהארון: אימפריה היא "אין" בשיח המדיני-הפוליטי כיום. שלום, רווחה, משטר חוק וסדר בינלאומיים יוענקו לאלו המבקשים את חסות האימפריה המערבית הגלובלית, ואילו שפת הכוח תופעל כלפי המדינות שידחו את החסות הזאת.
מה שנאמר כיום בגלוי הנחה את המדיניות האנגלו-אמריקאית במאות ה-19 והעשרים, אלא שאז לא דובר על כך בגילוי לב בכל אמצעי התקשורת. כך, למשל, לפני 11 בספטמבר לא היה מקס בוט, עורך בכיר ב"וול סטריט ג'ורנל", מעז להתגאות ביוחסין אימפריאלי ויקטוריאני, ולאמץ את השורה השנייה משירו הידוע של רודיארד קיפלינג, משורר החצר של האימפריה הבריטית הוויקטוריאנית, ככותרת לספרו "מלחמות השלום הפראיות": The Savage Wars of Peace: Small Wars and the Rise of American Power.
קיפלינג כתב את השיר בפברואר 1899, כדי לחזק את ידיהם של האימפריאליסטים היורשים הצעירים מאמריקה לרגל כיבוש הבתולין הרצחני האימפריאלי הראשון שלהם במלחמת הפיליפינים, הראשונה מבין עשרות "מלחמות השלום הפראיות", שניהלה האימפריה האמריקאית הצומחת במאה העשרים.
״קח על עצמך את עול האדם הלבן״, כתב קיפלינג, ״מלחמות השלום הפראיות/ שים קץ לרעב/ חסל את המחלות/ וכאשר כמעט השגת את מטרתך/ בעמלך למען האחרים/ ראה כיצד טיפשותם של עובדי האלילים/ הורסת את כל תקוותיך״.
הנה כי כן, האדם הלבן, האנגלו-סקסי, הוא נושא לפיד הציוויליזציה - נוצרית, מערבית ולבנה, לעומת התרבויות המפגרות והפרימיטיביות. על פי קיפלינג, כיבושיו הגלובליים של האדם הלבן האנגלו-אמריקאי מבטאים שליחות אידיאליסטית ומוסרית נעלה: האצילות מחייבת. עליו לחנך את הברברים, להציל את נשמות השחורים, הצהובים, החומים, והאדומים. ואם בשליחותו הנעלה הוא גם צובר רווחי עתק מניצול, עושק, שעבוד קולוניאלי וגלובליזציה תאגידית, הרי זה שכרם הנאות של צדיקים ועושי מצווה.
השבועון הבריטי "אקונומיסט", דובר ברוני ההון בסיטי של לונדון ועמיתיהם בוול סטריט, ייחד בגליון יוני-יולי 2002 מוסף מיוחד לתפקידה העולמי של האימפריה האמריקאית. "מונח נוסף, שנחשב קודם לכן נועז מדי, הופך לדבר מובן מאליו בסמינרים על מדיניות חוץ ובתקשורת: אימפריה", כתב העורך, ביל אמוט. "פרופ' אנדרו בסביץ', מחבר הספר 'האימפריה האמריקאית', ואחרים מדברים על מפקדי הצבא האמריקאים כעל 'פרוקונסולים'... לדבריהם, לאמריקה היום יש את אותן ההזדמנויות, המחויבויות, והסכנות שיוחסו בעבר לאימפריות: יש ביכולתה גם לקבוע את החוקים השולטים ביחסים הבינלאומיים, וגם לפעול מחוץ להם כאשר הדבר משרת את מטרותיה; והיא זו, בסופו של דבר, שיכולה לאכוף את החוקים הללו".
גם רוברט קופר, יועצו לענייני חוץ וכותב נאומיו של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מתנבא, כמו רבים אחרים, ברוח זו. לא כבר פירסם קופר ב"אובסרוור" הלונדוני מאמר שעורר עניין לא מועט, שכותרתו "מדוע אנחנו עדיין זקוקים לאימפריות?". לטענתו, האימפריאליזם חייב להשתחרר מתסביכיו הישנים ולהפסיק להתבייש בעצמו. אחרי 11 בספטמבר שוב יש אויב ברור וראוי. המבוכה שאחזה בחוגים האימפריאליים המערביים עקב התמוטטות האויב הקומוניסטי באה אל קצה. כעת, כותב קופר, מוטל על המערב לגייס את כוחות האור, מייסדי "הסדר העולמי החדש", למלחמה ב"אימפריית רשע" חדשה. את מקומה של רוסיה הקומוניסטית תופסת "הציוויליזציה האיסלאמית", אשר צצה לה, ראה זה פלא, בדיוק בזמן שהיינו כה זקוקים לה. עכשיו יהיה קל לגרום לדעת הקהל המערבית להאמין שיש הכרח גמור לחזור לימי המלחמה הקרה, ויהיה אפשר שוב להפנות משאבי עתק לתעשיות הנשק והנפט, ולמכלול התעשייתי-הכלכלי-הפוליטי התלוי בהן, להגביר את "ביטחון הפנים" ולצמצם את חירויות האזרח בארצות המערב.
זאת ועוד. יש לנצל את הרגע כדי לעשות צעד נוסף המתבסס על ההערכה כי דעת הקהל בארה"ב ובמערב אירופה בשלה להכרה עצמית "ריאליסטית". לכן, היא לא תירתע מהקביעה הגלויה כי תרבות המערב, דהיינו, האנגלו-סקסים, מוכנה שוב בגלוי ובגאון, לקבל עליה את "נטל האדם הלבן".
במלים אחרות: הציוויליזציה המערבית ראויה לתואר "האימפריה הניאו-ליברלית והפוסט-מודרנית". בתחילת המאה ה-21, סבור קופר, דעת הקהל במדינות המערב מסוגלת לקבל זאת, כי כמו באימפריות העתיקות גם היום "סדר, תרבות, וציוויליזציה" הם נחלת העמים החיים בחסות האימפריה, ואילו "מחוץ לגבולותיה שוכנים הברברים, בכאוס ואי סדר".
האימפריאליזם הפוסט מודרני, לדברי קופר, מעניק את חסותו למדינות שנכבשו וצורפו, למשל, גרמניה ויפן - עמודי התווך לאגפים האסיאתי והאירופי של האימפריה - ולמדינות שביקשו להצטרף. גורלן של המדינות המסרבות להצטרף או מנועות מלעשות כן - מר. הטיפול בהן לא יתבסס על עקרונות "נוצריים" כלל וכלל. ביחסים עם "האחר" שמחוץ לגבולותינו הפוסט-מודרניים והניאו-ליברליים, מגלה קופר, יש "להתרגל לסטנדרדים כפולים". דהיינו, "בינינו לבין עצמנו אנו יכולים לפעול על בסיס של חוקים ומדיניות משותפת של ביטחון. אבל כאשר מדובר במדינות שמחוץ לגבולות האימפריה הפוסט מודרנית, צריך להמשיך ולהשתמש בשיטות הקשוחות: כוח, מכות נגד מקדימות, רמייה, וכל מה שנחוץ כדי לטפל באלו שנמצאים עדיין במאה ה-19, אז כל מדינה חיה לעצמה".
מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל רוכבת כעת בהתלהבות על גב הנמר האמריקאי. ממשלות הימין-שמאל-מרכז חפה מכל הבנה של התוצאות האסטרטגיות המרחיקות לכת לדידה של מדינת ישראל. אין ספק כי תרועות המלחמה הנשמעות בירושלים וושינגטון ייהפכו בקרוב לאופוריית "ניצחון" על הפלשתינאים והעיראקים. אין גם ספק, כי בכוחה של וושינגטון ונגרריה בירושלים להמשיך, בעתיד הניראה לעין, בהשגת ניצחונות נוספים כאלו. אך ה"ניצחונות" הללו ימשיכו להמעיט את דמותה ומהותה החברתית, המוסרית, והמדינית של מדינת ישראל.