ציפור גן העדן עולה מתוך הערפל

ציפור גן העדן עולה מתוך הערפל

ליואל הופמן (1937-2023)

לא יכולתי שלא להיזכר ברגע זה באדם שזכיתי להיות תלמידו באוניברסיטת חיפה כאשר עשיתי את הדוקטורט שלי בפילוסופיה, ושלא היה שייך לשם בשום מובן שהוא, ובכל זאת, היה פרופסור מהמניין! אני מתכוון לסופר והמשורר יואל הופמן, שאת הלך הנפש הזה מבטא ומייצג בצורה יצירתית מאוד. כתלמיד זן מובהק המכיר מקרוב את המקורות היפניים והסיניים, הוא מיטיב להשתמש במגוון אמצעי ביטוי בחשיבה ובשפה, שמטרתם- בדומה לשואנג-צ׳ה האהוב עליו במיוחד- להפנות את תשומת ליבנו לפרדוכס המהותי המאפיין בהכרח כל ביטוי פיזי שתיארתי למעלה. וכי כיצד ניתן לרמוז אל מה שאינו ניתן לתיאור אלא דרך סתירות, פרדוכסים, אבסורדים, הומור, וב״הפוך על הפוך״? אצל הופמן אפשר להרגיש בצורה טובה ביותר את המאבק לעצב את הביטוי באופן כזה שנוכל לחוות עד כמה הביטוי חסר אונים  לבטא את המהות, את האמת, שרק השתיקה יפה לה. לא שאין אמת, (וטעות לחשוב שיואל הופמן אינו מאמין באמת, כפי שחושבים רבים). להיפך, דווקא משום שהוא חדור כל כך בחוויית האמת הוא היה למעשה מבכר לשתוק, אבל יצרו היצירתי החיובי חזק מדי, ולכן, פרדוכסלית, הוא בוחר לדבר ולכתוב כדי להמחיש במילים רבות את אי האפשרות העקרונית לאמירת האמת.

במובן הזה, הזן הבודהיסטי על ריבוא זרמיו וסוגיו יכול לשמש בית ספר מועיל לכל אדם הנאבק ללא הרף בבעיית הביטוי כיעקב עם המלאך בלילה הגורלי במעבר יבוק; חכם הזן האמתי יודע שכל ניסיון לדבר את זה,שלא לומר לכתוב את זה שחור על גבי לבן בספר, לצייר, לרקוד, לשיר את זה, הוא ניסיון פתטי, נאיבי, הטעיה עצמית והטעיית הזולת גם יחד. לפרדוכס הזה התכוון הופמן בדברו את הדה-קונסטרוקציה כאסטרטגיה של הביטוי וכנותו הגדולה התגלתה כאשר אמר: ״אני עושה דה-הופמניזציה של הופמן״. כלומר כשאני מבטא את עצמי, בו בזמן אני גם מבטל את עצמי ולוקח הכול בחזרה, אני הופך את הביטוי כלפי פנים, מהסוף להתחלה, כדי שירמוז על השתיקה הגדולה, האין, ממנה בא ואליה הוא שב. בכל שורה של הופמן, אם מאזינים לה בהקשבה המתאימה, תיווכחו שהוא עושה דה-קונסטרוקציה כזו של כל אופני הביטוי, והוא מצטיין במיוחד ביצירת אופני ביטוי מקוריים כדי להמחיש זאת. הוא אומר ומבטל את האמירה, לוקח אחורה, מפרק ברברס, את מה שזרם קדימה לעולם הפיזי החיצון, כדי לקחת אותנו למקום של שלילה טהורה, בו השתיקה לבדה שוררת, ובשתיקה הזאת הוא מוצא את הביטוי האותנטי היחיד של האמת בזמננו.

 לכן אינני מדבר הערב ממקום תיאורטי כמי שיודע מראש מה נכון ומה לא נכון, מה אמתי ומה שקרי במובן השכלתני הרווח היום,  ושהחלטתי לדבר על התנ״ך מסיבות תיאורטיות כאלה או אחרות. את הגישות השונות לבעיית הביטוי אני חווה בתוך עצמי בכל רגע של ביטוי. ואין זה כלל עניין של ״חוויתי את זה פעם״ וכעת אני יודע את האמת אחת ולתמיד. נהפוך הוא. מה שאתאר בהמשך מהווה נסיון לבטא את ״החוויה של האירוע החי בעת התהוותו״. ההתנסויות האלה קיימות בהווה המתהווה עצמו, בכל רגע של הפעלת הרצון לביטוי ויצירה: כשאני נותן הרצאה שעוסקת ברוח הממשית לא באופן שכלתני, אני מקשיב לדממה ממנה הביטוי מתהווה, ומבקש לעצב כל מילה ברוח הדממה הזו, שקדמה לעיצוב המילה, המחשבה, ותנועת הגוף. בשבילי הדממה היא המעיין והמקור של הרוח היוצרת,  כלומר, היא המקום ממנו מדבר- בדיבור של הרוח- עולם הרוח החי והיוצר. כאשר אדם חווה כך את בעיית הביטוי ממקורו החי, לא מהשכל המופשט ומהזיכרון, לא בהקראה מהנייר של הרצאה שכבר נכתבה או בעזרת מצגת שהוכנה מראש, אלא נאבק בכל רגע לבטא את הדבר החי ב התהוותו, אתה מרגיש שכל אחד מהאנשים, ההוגים והיוצרים אותם אתה מתאר הם אתה.. אתה באמת הופך להיות כל מחשבה ומילה, וחווה את התהוותן עמוק יותר מממה שחוו ההוגים והיוצרים שביטאו אותן.

גרשֹם שלום נשאל פעם: פרופסור, האם לא הרגשת פעם צורך לנסות להגיע לחוויה המיסטית בעצמך? ותשובתו הייתה: כשהייתי צעיר, בתחילת דרכי כחוקר קבלה, ניסיתי להתנסות בדברים עצמם, למשל עשיתי כמה מהתרגילים שהמיסטיקן אבולעפיה מציע, ואכן נוכחתי שהם גורמים לשינוי של מצב התודעה הרגיל. כך אמר הפרופסור שלום, שהיה אחרי הכול, חייבים לומר- ואין זה סותר כלל את הערכתנו הגדולה ליצירתו- ״פרופסור גמור״, כפי שעגנון היה אומר (שמעולם לא הסתיר את סלידתו מהפרופסורות והאקדמיות למיניהן); כך אמר שלום, וסתם, ולא פרש. הדברים מופיעים בספרו האוטוביוגרפי ״מברלין לירושלים״. כלומר, הוא חווה שינוי של מצב התודעה, אבל הוא עצר שם. מצד אחד, הוא לא יהפוך להיות תלמיד של אבולעפיה, הוא לא ייסוג אחורה, כי הוא מרגיש ששינוי כזה איננו קשור לשכלתנות שהוא רוצה לפתח כחוקר. מצד שני הוא איננו מבקש כלל את הדרך המודרנית, שנוצרה באותם הימים ממש, לפיתוח המודרני של התודעה על ידי מדע הרוח המודרני,  שיצר שרודולף שטיינר...

רציתי לסמן בזה, אמנם בדיבור אישי למדי, משהו מהדרך שלדעתי איננה רק אישית, אלא יש בה גם משהו אישי-לא אישי, משהו מההתנסות הכלל אנושית שלנו כאנשים מהזמן הזה. את המאבק הזה על הביטוי הנכון תוכלו להרגיש גם בקריאת הספר ״ירושלים״... להמחיש את ביטול ההמחשה, לייצג את הלא ניתן לייצוג, ולשמש כמהלך לביטול עצמי ואיון של הייצוג החיובי. חוסר האונים המוצדק הנגרם בשל המוות של הרוח החיה בתודעה השכלתנית הופך כאן לוויתור על עצם יכולתו של האדם להתקדם למצבי תודעה רוחיים, עמוקים ופוריים יותר. כמו רבים אחרים, גם הופמן אינו מוכן להמשיך ולהעמיק את התנסות המוות של הדיבור החי, כדי להגיע למקום שבו המוות עצמו הופך לאירוע היוצר חיים חדשים, אם אכן חיים אותו בצורה אנושית מלאה ומודעת. את המוות הזה הוא הופך למצב קבוע של וויתור ונסיגה אל הדממה, שהוא שלילת אפשרות ההתהוות היוצרת, במקום לשמש כמקור לתחיה של החיים יצירתיים חדשים.

ברצוני להמחיש את הטכניקה ההופמנית הזו באמצעות שירו הנפלא, ״הבריאה הנכונה״:

ציפור גן העדן עולה מתוך הערפל. כמו בציור

סיני קדום. היא עומדת על ענף. אבל קצהו

השני [האנטי-ציפורי] נבלע בערפל. היא

אומרת או_______ ושוב באינטרוול

של שש או שבע או _______

זאת הבריאה הנכונה. כשיש דבר פוזיטיבי

בעולם צריך לצין אותו. אסור להיות שלילי

ביחס לאלוהים.

באמצעות ההומור והפרודיה על הדיאלקטיקה והתיאולגיה, מצטיירת בחדות מרנינה תמונת ציפור גן העדן, המבטאת את הרוח היוצרת (הציפור) העולה מהמקור הבראשיתי (גן העדן), שאינו נראה לעין כי היא ״עולה מתוך הערפל״. אמנם היא עומד על ענף, מה שהיה יכול לרמוז על יציבות ארצית כלשהי, אבל תלישותו מודגשת מיד מכיוון ש״קצהו השני [האנטי-צפורי] נבלע בערפל״. והדיבור הכפול שלה, ה-או החוזר ״באינטרוול של שש או שבע״, הוא שמבטא את ״הבריאה הנכונה״, וזה ״הדבר הפוזיטיבי״ שיש לאומרו, כי ״אסור להיות שלילי ביחס לאלוהים״!

זהו סימפטום אופייני למבוי הסתום של חיי הרוח בזמננו, אותו אפשר להכיר בצורה מובהקת ביצירתם של אנשים המבקשים מוצא מהחומרנות השכלית הממיתה כל השולטת היום.  לפני היותו סופר, הופמן כתב (במבוא לתרגומיו מסינית ויפאנית, "לאן נעלמו הקולות?", 1980), שמהות היש, שהיא אחדות הפרטי והמוחלט בזן בודהיזם, "אינה ניתנת להשגה באמצעות ניתוח שכלי", ומה שנדרש כאן הוא "יציאה מן הדעת", אבל הוא גם מוסיף- באופן פוזיטיבי לחלוטין!- שיציאה זו מן הדעת היא גם ״כניסה אל דעת אחרת, והגיונה של דעת זו, שפת ההיגיון המקובל קצרה מלהביע אותו״. - תפקידו של מדע הרוח המודרני, שהופמן ורבים כמוהו, אינו מוכן להיכנס בשעריו המבורכים, הוא בדיוק זה: להיכנס באומץ לב אל הפרדס של הדעת הזו, שאמנם שפת ההיגיון המקובל קצרה מלהביע אותו, כדי לפתח את כוח ההיגיון האחר, המושג באותה תודעה אחרת, המסוגל לבטא בבהירות רבה את שפע חיי הרוח החיובית הטמון באין של הופמן. (בסיפור המוקדם ״קצכן״ הופמן עדיין הרשה לעצמו בעליל לחטוא לעקרונותיו, אולי בגלל שעדיין לא התגבשו והתקשו, מכיוון שאיני מכיר תיאור יותר נאמן, מלא תוכן אמתי, של עולמו ותודעתו של ילד, מזה שהופמן מתאר, ואין זה פלא, מצד שני, שהוא יכול- ומוכן- לעשות זאת בנוגע לילד, אבל מסרב, אפשר לומר גם בתוקף, לתת ביטוי אמתי ל״תודעה האחרת״ שאמנם רק האדם המבוגר יכול לפתח בעצמו)...

כדי להמחיש זאת בצורה יותר ממשית, אני רוצה לקחת אתכם אל המקור, שבשבילי היה גם מקור ביוגרפי-אישי של הדיבור הפנימי, הדבר הפנימי, שממנו נובעת היצירה הרוחנית בזמן הזה. נראה לי שהסיבה הזו תצדיק דרך ביטוי יותר אישית. האירוע התרחש לפני 42 שנים, ערב יום הולדתי ה-20, בפסח של אותה שנה. עברתי התנסות שבה נפתחה בפניי המילה הפנימית, הישות הפנימית של הדבר נחוותה כישות לכל דבר, וכשאני אומר ״ישות״ אני מכוון לישות ממשית, כמו כל אחד מאתנו, רק הרבה יותר גדולה, חובקת שמיים וארץ וכל אשר בם. אותה ישות הציגה את עצמה בהתנסות כישות של כל האנושות. אפשר גם לומר (בשפה שלא הייתה ברשותי אז כמובן), שהישות הציגה את עצמה כמהות של האנושות כולה, כאדם האלוהי הראשוני, הברוא בצלם, שהתגשם כדבר עצמו...

מההרצאה הראשונה במחזור ההרצאות:

קול קורא במידבר

לידת האני בנפש ותפילת הבראשית של האנושות (2018)