עברית כיצד ניתן לפתח תודעה בעלת עוצמה כזו שתוכל להתעורר בעת ההרדמות? שתהיה חזקה דיה להקיץ בלב הממשות? שתוכל לתפוס את האירוע התופס אותה, המבקע אותה במעמקיה ומפלש אותה להווייתה- ולהוויית העולם?
מושג אירוע האמת של אלאן באדיו
״אנו ברי מזל כאשר ניתן לשאוב את הזרם התת-קרקעי הזה וכאשר מעיין הסתרים של חיי כולנו מזניק כלפי מעלה את מימיו הזכים ... אנו קולטים מדי פעם הבלחה של דבר-מה, המורה לנו שנוכחות כלשהי חלפה במהירות על פנינו, דבר-מה נדיר.... אנחנו יודעים שהוא לעולם לא יתנסח בשום דרך ביטוי מוכרת... יסוד נדיר העשוי להתגלות בכל רגע, בכל מקום, בהרף עין ...״.
(ויליאם קרלוס ויליאמס, סיפוריי רופא).
הבעיה היא בעיה של התפתחות, התהוות, העצמה של כוחות התודעה: כיצד ניתן לפתח תודעה בעלת עוצמה כזו שתוכל להתעורר בעת ההרדמות? שתהיה חזקה דיה להקיץ בלב הממשות? שתוכל לתפוס את האירוע התופס אותה, המבקע אותה במעמקיה ומפלש אותה להווייתה- ולהוויית העולם- המתהווה?
התנסות הנתפסת בהווה של התהוותה בתודעה מלאה-כל התרשמות, אם באמצעות החושים, מבחוץ, או בחוויות הנפש הפנימיות- תכונה להלן "אירוע" (או "רישום של התגלות" בשפתו של הירשפלד בספרו: "רישומים של התגלות").
מהות האירוע חולפת כהרף עין ואינה עולה כלל לתודעה הרגילה. רוב האירועים אינם מותירים בכלל רישום (מודע) כלשהו. הם מסוננים החוצה והתודעה משמרת רק את מה שנחוץ לה, מועיל, מעניין, מתאים למוכר. והחלק הקטן הנרשם מותמר מיד עם קליטתו כדי להיות מותאם לצפיות ולצרכים, דחפים ותשוקות, נקודות הראות, דעות, רגשות וקיבעונות האישיים.
אירועים המתמירים את האדם באופן אובייקטיבי מכונים "אירועים גורליים". הם מעצבים את עצם קיומנו בעולם הפיזי. (זמן ומקום לידה, שפה ותרבות, הורים ואחים, שכנים ומורים, כל פגישה משמעותית עם אדם, רעיון, חוויה). אירועים אלו הם אירועים שבהם העולם הממשי מתמיר את האדם על פי דרישותיו ולא להפך.
מאז תחילת העת החדשה במאה ה-15 וביתר שאת במיוחד מאז סוף המאה ה-19, תחילה באנושות המערבית, הישות האנושית בנויה ומעוצבת על ידי חייה בעולם הזה ולא בעולמות עליונים. לא הדת כי אם המדע, לא הערכים הנצחיים המשותפים לעם, עדה, משפחה, כי אם ערכים אישיים, הפכו למרכז חיו של האדם; חיו של האדם בזמננו מעוצבים מבפנים החוצה, כשהמרכז הוא "האני" הפרטי ומשמעות היקף החיים נקבעת על ידי האופן שבו האני הפרטי מפרש את העולם מנקודת הראות האישית שלו. ייחוס זה מתבצע על ידי כוחות האינסטינקט, הצורך, הדחף, ההרגל, הידע והכישורים הדרושים לחיים בעולם שהאדם הפרטי הוא מרכזו.
בעוד שאבותינו יחסו את האירוע ומשמעותו לרצון האלוהי, והצמידו לו את תו הסימן המתאים (שנתפס כחינוכי-מוסרי, כל אירוע פורש כברכהעונשהזהרהרמזהכוונה אלוהיים), אנחנו מעניקים לו את המושג "מקריות". בזאת הופך האירוע ממסר שמימי מחייב ומצווה למקרה לא קשור, מנותק ממשמעות עולמית ואנושית כוללת. בעשותנו כך אנו מנכסים אותו לעצמנו ולנסיבות חיינו הארציים. מכיוון שמשמעותו היחידה ניתנת לו בהתייחסות- המקרית- אלי כסובייקט נפרד, אקח ממנו רק את מה שמועיל ובעל ערך בשבילי. האירוע כמקרה הופך ל"שלי", מוטבע ונישא בתוכי כתמונת זיכרון אישית המתויגת רגשית-יצרית על פי משמעות הנקבעת על ידי עוצמת הסיפוקאי-סיפוק, התועלת ואי התועלת של האירוע בחיינו האישיים.
ניתן לומר שמהות האירוע- הכוח המהותי של העולם הממשי הזורם דרך האדום, המר, המתוק, הכואב, החם-הממשות החיה שזרמה דרכו מהעולם אלי- מעומעמת, מומתת, מודחקת, מוחלשת, מיד בעת קליטתה ואינה עולה לתודעה הרגילה; מה שחסר בה כעוצמה חיצונית-עולמית מוחלף בעוצמת הייחוס הפנימי-אישי; כאותה המידה שהאירוע איבד מכוחו החיצון הוא זוכה לעוצמה אישית-פנימית, שתהיה גדולה יותר ככל ש"האני" חווה את עצמו מנותק ממקורו העולמי-ממשי של האירוע.
מהות אמתית- "הממשי" על פי לאקאן- הוויה, ההתהוות, ממשות- אינה נתונה לתודעה הרגילה ולכן גם לא לשמירה בזיכרון. מה שנזכר אינו המהות-המהות האמתית היא מה "שנשכח" בדבר הנקלט.
הדבר הנשכח ביותר הוא השכיח ביותר. תודעתנו הרגילה אינה מסוגלת לתפוס ולזכור את הממשי המתממש, ההוויה המתהווה בהווה, אבל גם לא-באותה המידה בדיוק- את ה"אני" היוצר בעת היצירה. למעשה, כל מה שנושא את עצמו בפעולתו אינו מודע לנו, לא בעולם ולא בעצמנו; גם אנחנו עצמנו איננו יכולים להתבונן בפעילותנו היוצרת בעת היצירה עצמה אלא רק לאחריה כאשר הפכה לדימוי חיוור של עצמה.
הבעיה היא בעיה של התפתחות, התהוות, העצמה של כוחות התודעה: כיצד ניתן לפתח תודעה בעלת עוצמה כזו שתוכל להתעורר בעת ההרדמות? שתהיה חזקה דיה להקיץ בלב הממשות? שתוכל לתפוס את האירוע התופס אותה, המבקע אותה במעמקיה ומפלש אותה להווייתה- ולהוויית העולם- המתהווה?
באירוע "שום דבר לא התרחש... אבל הכול השתנה" (בשלושה מספריו דלז מצטט מובאה זו מפגי). שום דבר לא התרחש: במובן של התרחשויות ואירועים רגילים. אבל מה שכן התרחש-האירוע-שינה את הכול. אמת חדשה התגלתה הזורקת אור על מצב העניינים הקיים ממקום אחר לחלוטין, המשנה לגמרי את כל הממדים של הפרספציה, ההערכה והשיפוט. האדם חש את עצמו שונה מעצמו, נבדל גם מהבדליו הבולטים ביותר, קרוב ורחוק מעצמו יותר מאשר אי פעם.
כל עוד האדם חי את חיו היומיומיים בעולם הרגיל הוא מאמין שקיומו הוא אחדותי והוא דבק באמונה זו כל עוד הוא יכול גם כשהעובדות סותרות אותה שוב ושוב: שהחיים הם רצף קיומי חד ממדי המובן מאליו בהתמדתו. יום רודף יום ומתחבר לקודמו ברצף המסתיר ומשכיח את אי רציפותם של החיים, למשל את שבר השינה המתחדש מדי לילה ולילה, את הצוהר שהיא פותחת לעולמות ומצבי קיום נשגבים ומחרידים העולים על כל דמיון. אבל גם את האירועים החודרים לחיו ה"ערים" ביומיום ומפריעים את מהלכם "התקין" הוא נאבק להשכיח, להדחיק, ואם זה לא עולה בידו אז ינסה בכל מאודו לאלץ ולתרץ אותם להתאים לקיים, כדי שלא יפרו את הרגל השגרה. אבל לעיתים האמת מסרבת להישכח, להדחק, לשמש קרקע לניצול, תרוץ וטפלול והיא תובעת את זכותה להתמיד באמירה: אהבת אמת, מוות ואבדן משנים את החיים לחלוטין, היופי של העולם והאדם הוא אירוע החורג מכל הבנה... גילוי אמיתות חדשות המנוגדות למקובל ולידוע במדע, אמנות, הגות, מתרחש ללא הרף...
על פי באדיו סובייקט אמתי נוצר באירוע אמת. האדם הביולוגי-פסיכולוגי- סוציולוגי מחויב להמשכיות קיומו האגוצנטרי, ואילו ה"מישהו" שנוגע על ידי אמת באירוע אמת, "אשר נכנס בקומפוזיציה של 'נקודת אמת'", נאבק ליצור התמדת נאמנות לאמת כשבר ברציפות הקיום האנושי-חייתי הרגיל. מרגע הסובייקטיביזציה הופך האדם למפוצל, מכאן הוא מתמיד במסלולו הרגיל ובה בעת "הוא מצוי במצב של ייתור ביחס לעצמו, מכיוון שהמסלול המקרי של הנאמנות עובר דרכו, משפד את גופו הסינגולרי, רושם אותו, מתוככי הזמן עצמו, ברגע של נצח".
מצבו של הסובייקט כנושא אמת הוא פרדוכסלי לחלוטין מכיוון שהוא "אינו יכול לדעת את עצמו כמסוגל להשתייך בד בבד למצב ולמסלול המקרי של אמת, הוא אינו יכול לדעת את עצמו כמסוגל להתהוות-של-סובייקט."
באדיו טוען איפה שהאדם אמור להיות מסוגל:
- להיחדר על ידי אמת באירוע, להפוך להיות לא רק אדם אלא יותר- או פחות- מאדם, כלומר סובייקט;
- עליו להיות מסוגל "להתמיד" בנאמנות לאירוע שמפצל אותו לאדם רגיל מכאן, ולסובייקט אמתי, מכאן;
- ולעשות זאת מבלי שיהיה מסוגל לדעת- בהכרה הרגילה- את עצמו כסובייקט אמתי, כי "במידה שהוא נכנס לקומפוזיציה של סובייקט, במידה שהוא מהווה סובייקטיביצזיה של עצמו, אזי 'המישהו' קיים באי-ידיעת קיום עצמו."
כיצד ניתן לדמות את אופן קיומו והתהוותו של ה"מישהו", האמור להתקיים "באי-ידיעת קיום עצמו"? במילים אחרות, איזה סוג של ידיעה הוא זה? איזה סוג של תודעה אמור ליצור ולתמוך את אי-הידיעה?
על הסובייקט המתהווה בלי ידיעת-עצמו-כסובייקט, שאינו יכול להשקיף מבחוץ על עצמו כאובייקט להכרה (כי תהליך הסובייקטיביזציה אינו נתון אובייקטיבי ולכן אינו ניתן לתפיסה ברפלקציה הכרתית, שכלית, רגשית או יצרית), ליצר כוח להתמדת נאמנות לאמת שאינה ניתנת לידיעה אובייקטיבית: לאמת שהוא עצמו כ"מישהו" חדור על ידה, נישא על ידה ונושא אותה ככזו, כלומר, "כלא נודעת". באדיו מכנה התמדה זו "עקביות" או "עקביות סובייקטיבית", שהיא "העירוב של ייחודיותך ('המישהו' החייתי) בהתמשכותו של סובייקט של אמת.... להעמיד את ההתמדה של הנודע לרשותו של משך המיוחד ללא-נודע." במילים אחרות: מול ההתמדה הקיומית של האדם, ככל חי אחר, השואף לשימור הקיים כפי שהוא קיים על ידי הצמדות ודבקות ליש הנתון אם גופנית ואם נפשית, הכרתית ואינטלקטואלית, על הסובייקט ליצור התמדה נגדית, במעלה-ונגד- הזרם של התמדת הקיום האינרטית והמורגלת. עליו ליצור "הרגלי אמת" או "אינסטינקטים" רוחניים שיוכלו לא רק להתגבר על ההרגלים והאינסטינקטים של חיית האדם, אלא אף ירתמו את כוחם לתמיכה בהתמדת נאמנות לאמת. התמדת האמת אמורה בדרך כלשהי ליצר זרם נגדי הפוך בכיוונו, שלא רק יחצה את התמדת הקיום הרגילה באמצעות ייצור עקביות דומה מבחינת ההתמדה, אלא שעל העקביות הזו להיות חזקה ממנה.
באדיו משתמש בציווי של האתיקה הלאקאנית ("לא לוותר על איוויך"- לא לוותר על הכוחות הלא מודעים המכוננים את הסובייקט של הלא-מודע), והופך אותו לציווי של האתיקה שלו: "לא לוותר על מה שמעצמנו איננו יודעים", על תהליך הנאמנות לאמת, "לא לוותר על האופן המיוחד לך, שבו תופס אותך תהליך של אמת", ולהתמיד בלהיות "נאמן לנאמנות"- לאירוע שבכל רמות הקיום הרגילות של האדם כבר חלף ונגוז ברגע התממשותו כסובייקט.
דומה שהדרישה ההכרתית שמציב באדיו סותרת את עצמה באופן עקבי. לטעמו, עקרון ההמשכיות וההתמדה מחייב, איפה, יצירת זיקה (מודעת?) בין המודע (האדם הרגיל) ללא מודע (תהליך האמת והסובייקטיביזציה). אבל הלא הדרישה להעמיד את הנודע לדרישת הלא מודע דורשת:
- חיבור בין מודע ללא מודע שיהיה... מודע. כלומר היא דורשת ידיעה כלשהי של מה שאיני יודע, עלי להקים ראש גשר מעבר לנהר השכחה שיסמן את מקום החיבור בין המודע ללא מודע; אבל אינני יכול לדעת את הלא מודע ואיך אסמן את מקום ראש הגשר של לומר אקים בו מאחז איתן?
- מצד שני היא דורשת יצירת מחנה יציב בבסיס האם-או האב- בקיום הרגיל מהצד הזה של הנהר, שממנו בונים את הגשר ושממנו מוזרמים חומרי הגלם, האספקה והאנרגיה למלאכת הבניה כולה. אבל כיצד אמצא אחיזה במודע- אם המודע מגיוס כולו להתמדת הקיום ולשימורו ולוחם ללא הרף נגד תהליך האמת?
- במילים אחרות: אינני יכול לאחוז בשני קצות הגשר בתודעה הרגילה, בלי להיות מסוגל -בהתאם לאירוע האמת (שאיני יודע את ידיעתו אבל שאני מעוצב על פיו כסובייקט)- לגייס מספיק תמיכה וכוחות בתודעה ובהוויה הרגילה שלי ועוד שימצא לי די כוח לשכנע אותם שישרתו את היפוכם הגמור, שיפנו את האינרציה שלהם לשרות ותמיכה באינרציה ההפוכה, שיתמכו במה שלא ניתן לידיעה, בהתהוות "המישהו" כנושא אמת שאין להם שום אינטרס לשרת (אדרבה נושא האמת אף עשוי להיחשב כאויב המתחרה על משאבי החיים הרגילים וחומד אותם עבור "חיי הנצח" שלו). שהלא החומרים האנושיים מהווים את סך כל עוצמות ההתמדה המנוגדות בתכלית לאמת חדשה, כי הן דבקות בידוע, מוכר, מורגל ונתון, והם גורמים לאדם ללא הרף להתמסר "לפיתוי של מחיקת רשמי הלא נודע".
פתרונו של באדיו לדילמה הזו הוא יסוד אתיקת האמת שלו: "עשה כל שביכולתך כדי להתמיד במה שחרג מהתמדתך. התמד בהפרעה. תפוס בהווייתך את מה שתפס ושבר אותך", ותפנה את כוחותיך האנושיים-חייתיים כאנרגיה להתמדת ההפרעה, בהתגברות מתמדת על הפיתוי למחיקת הלא נודע, להשכחת האירוע, לבגידה באמת, להדחקת תהליך הנאמנות לעצמך כסובייקט בהתהוות אמת. הוא מאמין שניתן להפנות את כוחות החיים של האדם-חיה כדי להזין את תהליך האמת: "מישהו מזין בעזרת חרדותיו והתרגשויותיו, אחר בעזרת קומתו הגבוהה וקור רוחו, אחר עם תיאבון השליטה הגרגרני שלו, אחר עם המלנכוליה שלו ואחר עם ביישנותו...".
התפתחותה התרבותית של האנושות לפי באדיו מבוססת על פריצות אירועי אמת, מימושי אמת ותהליכי נאמנות לאמת- בארבעת תחומים: אהבה, פוליטיקה, אמנות ומדע. השקר, הרוע והאלימות הם תוצאה של עיוותי והיפוכי האמת והטוב. מול האתיקה של האמת באדיו מציב תאוריה של הרוע המתארת שלושה אופנים של היפוך האמת להיפוכה: טרור, בגידה ואסון.