עברית החל מאמצע המאה הקודמת הפילוסופיה חדלה להיות פורייה אם מתייחסים אליה כאל ״שיטה לגילוי האמת״ אלא הפכה לכלי אימון להכנת הקרקע הנפשית וההכרתית לפיתוח התודעה העל חושית החדשה.
יצירת הפרסונה הפילוסופית
מתחילת דרכי הרוחנית עניינו אותי החשיבה, המדע, האמנות, הדת, באמת רק כביטוי להתפתחות של הרוח האנושית ורוח הזמן בעבר ובהווה. למשל, את החשיבה חוויתי בהתהוותה החיה כביטוי לצמיחת הרוח האנושית, ולא כאוסף שיטות מחשבה פילוסופיות המתחרות זה בזה מי מהן באמת מצאה ויודעת את ״האמת המוחלטת״. הרגשתי את זה בברור כאשר למדתי את ההוגים של המאות ה-18 וה-19 ואחר כך את ההוגים הקרויים פוסט-סטרוקטורליים או פוסט-מודרניים בחצי השני של המאה ה-20. הרגשתי כיצד החל מאמצע המאה הקודמת הפילוסופיה (וזה נכון גם לגבי המדע והאמנות, כפי שתיארתי את זה בספרי על האירוע במדע, היסטוריה, פילוסופי ואמנות, אבל אתמקד כאן בפילוסופיה בלבד), חדלה להיות פורייה אם מתייחסים אליה כאל ״שיטה לגילוי האמת״. בשבילי כל הוגה ופילוסוף הפך לכלי אימון הכרתי להכנת הקרקע הנפשית וההכרתית כדי לסייע בפיתוח התודעה העל חושית החדשה. זה כבר היה מה שניטשה ביקש, ורודולף שטיינר מימש את החשיבה בצורה הזו בספרו העיקרי, הפילוסופיה של החרות״ והדגים את הגישה הזו באופן בו הפעיל והתפעל מההוגים, מדענים ואמנים מודרניים. וזה מה שאנחנו עושים היום, אם אנו מבינים נכונה את רוח הזמן.
מה מבקשת רוחנו היום, בשונה מהרוח של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20? מה מבקשת רוח הזמן הטובה של התפתחות האנושות? היא מבקשת לחדש את הראיה, התפיסה, ההתנסות וכתוצאה מכך, ההכרה המודעת, של ״הדברים החשובים באמת הסמויים מהעין״. תקראו לזה ״ראיה על חושית״, או ״ראיה רוחית״, או כל מונח אחר שתרצו, השמות אינם חשובים בעיני. מה שחשוב מאוד, מכריע ממש, זה שהאדם חייב בתקופתנו, טוב מוקדם ממאוחר מאוד, לחדור שוב אבל בתודעה מלאה לעולמות הרוח הממשיים ולהכיר את עצמו, מוצאו וייעודו באופן הקונקרטי ביותר, כפי שידעו זאת הקדמונים. בלי הפריצה והגילוי של ההכרה העל חושית ובלי המימוש של הידע והחכמה שהיא יוצרת על האדמה, בחיים המעשיים, האנושות לא תמצא את דרכה לעבר עתידה הטוב, ואין זה משנה כמה כוונות טובות ילוו את שקיעתה המואצת לתהומות התת אנושיים.
בין כל ההוגים, הפילוסופים, מדענים ואמנים של זמננו (לצד הקדמונים), המשמשים בשבילי בית ספר מיוחד במינו, הועיל לי במיוחד זן המכלוא המיוחד הזה שיצרו ההוגים הצרפתיים הקרויים פוסט-סטרוקטורליים. מבין הרבים, בחרתי בספרי, ״האירוע במדע, היסטוריה, פילוסופי ואמנות״ קבוצה נבחרת שפוריותה בשבילי הייתה גדול מאוד. (מדובר בעשרות יוצרים והוגים, וזו אך קבוצה אחת המייצגת אותם באופן מסוים). לשם רקיחת הפרסונה הזו אבחר רכיבים מחמישה הוגים צרפתיים (הוגה איטלקי חשוב, הצעיר בחבורה, ג'ורג'יו אגמבן, לא יכלל כרגע בפרסונה הזו שתישאר כרגע על טהרת הצרפתים והצרפתים-יהודים): מישל פוקו, גי'ל דלז, אלן באדיו, ז'אק דרידה ועמנואל לוינס. (יבדל באדיו לחיים ארוכים ופוריים). החמישה יוצרים ומעצבים מסלולי חשיבה שהגדירו- וממשיכים להגדיר- מחדש את החשיבה בכלל, ואת הסובייקט החושב בפרט. (הם מוקפים כמובן בענן ובו הוגים רבים שלא יוזכרו כאן, שהשפעותיהם היו הכרחיות ליצירתם, למשל מהמוקדמים יותר: סארטר, לוי-שטראוס, מרלו-פונטי, בלנשו, ברגסון, ומבני זמנם: לאקאן, בודריאר, וריליו, בורדייה, ורבים אחרים).
מבין המלאי הגדול של כלי עבודה פוריים שיצרו, אפשר גם לציין את המונח "הפרסונה הפילוסופית". מונח זה נטבע כדי לציין מימוש ייחודי של מכלוא יצירתי שאינו עשוי מרעיונות אלא מכוחות יצירה, ששילובם יוצר קומפוזיציות הדומות לקומפוזיציות מוסיקליות יותר מאשר לשיטות פילוסופיות מוגמרות. היצירה היא מלאכת הרכבה והכלאה הכרתית, שנועדה לממש אירוע ממשי לא על ידי הגדרה מתה של מהותו אלא על ידי תיאור התנסותי חי, של ריבוי מרכיביו, אופניו והיבטיו מזוויות ראות רבות ומשתנות ללא הרף.
אשתמש להלן במונח הזה כדי לציין באמצעותו את הסינתזה הייחודית שאני יוצר, לאפיין כמה מהכוחות העיקריים המשתתפים בעיצוב "הפרסונה הפילוסופית" שאת שלבי התהוותה הנוכחיים אני מבקש לבטא. פרסונה זו- לצד רבות אחרות- ליוו אותי בדרכי הפילוסופית והאנתרופוסופית במשך עשרות שנים והוכיחו את שימושיותם ופוריותם במשך הזמן.
אתר הקומפוזיציה
ברשימה הזו אתמקד בכמה מאפיינים מובהקים של "אתר הקומפוזיציה" של הפרסונה הפילוסופית שברצוני ליצור. האתר הזה מתממש ביצירה של ג׳יל דלז ובפרסונת המכלוא הפילוסופית שיצר ביחד עם פליקס גואתרי.
צריך להוסיף שהקומפוזיציה עצמה היא אין- סופית, או לפחות, אם הייתי מנסה להציגה במלואה, היה עלי לפרט את תרומת ההוגים מכל התקופות שהשפיעו באופן מכריע על מחשבתי. אבל אז הייתי חייב להתחיל מההוגים הפרה-סוקראטיים, ולהמשיך עם אפלטון ואריסטו.. ואת זה כמובן לא אוכל לעשות במסגרת הנוכחית. כאן ברצוני להדגיש את הקצה הצומח העכשווי של החשיבה, ולשם כך יהיה עלי להתעלם מיסודותיו ההיסטוריים המגוונים והמרתקים. וגם מההגות החדשה אני חייב להסתפק במבחר סלקטיבי מצומצם מאוד אבל בעל עוצמה יצירתית רבה. ברצוני, לכן, להסתפק בהמחשת חמישה-שישה יסודות שעיצבו את ההגות הפילוסופית החל משנות ה-60 של המאה הקודמת. ההוגים שיתוארו ברשימה הבאה בקיצור תרמו ליצירת הפרסונה הפילוסופית שאני יוצר לצורך העבודה הנוכחית על "אירוע בפילוסופיה".
אלו רכיבי הקומפוזיציה התורמים למרקחת האלכימית, ממנו צומחת הפרסונה הפילוסופית שהיא ״הזהב״ אליו חותרת מלאכת ההתמרה של כל היסודות. מלאכת הקומפוזיציה בה מתרכבים כוחותיהם של החמישה מתאפשרת בזכות "הכלאות" ביניהם בצירופים השונים והמגוונים ביותר. כל אחד מהם יצר בעצמו סינתזות ייחודיות באמצעות ההשפעות שעיצבו את הגותו, פרסונה עצמאית שבתורה נכנסת לסינתזות וקומפוזיציות עם הפרסונות הפילוסופיות האחרות, וכן הלאה לאין סוף.
כאמור, ה"פרסונה הפילוסופית" שאני יוצר כעת היא תוצר סינתזה של החמישה. כפי שציינתי ברשימה הקודמת, מי שבונה את "האתר" (המקום, המעבדה האלכימית) הפילוסופי בו הסינתזה הזו מבוצעת הוא ג'יל דלז. (מכיוון שדלז עצמו יצר פרסונה פילוסופית היברידית בשותפות עם גואתרי ניתן לכנותה גם "פרסונת המכלוא הדלזו-גואתרית", ובקיצור: ד״ג). לטעמי, כאמור, זוהי אחת מהפרסונות הפילוסופיות המרתקות והפוריות בקורות הפילוסופיה בכללותה. היא מסמנת נתיב מילוט פורה במיוחד שהוביל מסוף המאה ה-20 אל המאה ה-21.
כאמור, רשימה זו תרחיב מעט לגבי האתר או המצע, שבעזרתו ועליו נבנית ומוקמת הפרסונה הפילוסופית שלי.
כמה מיסודות אתר הקומפוזיציה
הפרסונה ד״ג מוכשרת ביותר בביצוע של מגוון עשיר במיוחד של מימושים הכרתיים. בעיקר, היא מוכשרת מאין כמוה ביצירת ריבויים ושטפים של אנרגיה מחשבתית, הפועלת ומתממשת מחוץ לגוף החומרי-אורגני (ניתן לומר שזו התמחותה העיקרית). המונחים המשמשים לתיאור הביצוע העיקרי הזה משתנים בהתאם להקשר. אבל שניים מהם מתמידים במשך שנים: הפרדת התוכנה מהחומרה מכונה גם דה-אקטואליזציה ודה-טריטוריאליזיציה. שני המונחים משמשים לציון מהלך שנועד לשחרור כפול: אחד, של החיים עצמם, שהוגשמו, עוצבו והותאמו לתנאים הקיום בכל מציאות שהיא, בכל רמה של חשיבה וחיים. והשני- המהותי יותר- הוא השחרור של כוח המימוש עצמו, שמממש שלוש פונקציות: אחת, ההגשמה (בה הוא עצמו כמובן אינו מוגשם), שתיים, ביטול ההגשמה, ושלוש, מימוש כוח המימוש עצמו, שלא רק מפריד, מבדיל, בין התגשמות לביטולה, אלא הופך לכוח עצמאי, המסוגל לבצע מימושים בעולם חדש בתכלית, עולם החיים הלא-אורגניים.
זהו תחום מוקשה משהו, ולכן יש צורך לדייק כאן בהבנה ובשימוש במונחים שמשתמשים בהם היום למטרות שונות ומשונות. מטרת הדה-אקטואליזציה והדה-טריטוריאליזציה אינה "שחרור" או "התנגדות" סתם. השחרור, במלים אחרות, אינו מטרה לעצמו, אקט כאוטי-פראי הרסני במהותו. נהפוך הוא. מה שמשוחרר הוא כוח המימוש המבצע את השחרור וההגשמה גם יחד; זהו כוח האקטואליזציה עצמו, ושחרורו הוא תהליך נחשב, מעוצב, ומעוצב כנחשב. גם הכאוס המבדיל בין הגשמה לביטולה הוא מקום מובנה לעילא; גם אותו צריך ללמוד לממש באופן רצוני. הוא תחום הביניים, ההבדל המבדיל בין חיים טהורים לחיים מוגשמים, המאפשר מצד אחד התמיינות (דיפרנציאציה) חומרית-אורגנית, מושגית וחברתית, אבל מצד שני- כאשר עולים ממנה חזרה אל החיים הטהורים, הכאוס הוא שוב אותו הגבול המבדיל, רק בכיוון ההפוך. המטרה היא בכל מקרה חיובית וקונסטרוקטיבית לגמרי. כוח המימוש אינו כוח ההתגשמות. ההתגשמות היא פעולה אחת אופיינית של כוח המימוש. אבל הגשמה, התגשמות, התמיינות, אינם מגשימות את המימוש עצמו, שנותר וירטואלי "כאירוע טהור" לפני, תוך כדי, ואחרי כל הגשמה. ביטול ההתגשמות הוא פעולה נוספת של מימוש, כמו ההתגשמות. אבל אם מבקשים לממש ולבצע את המימוש עצמו, במהותו הממשית, יש לממש אותו בעולם של החיים הלא-אורגניים, שהופרדו מתהליכי ההגשמה וביטולה גם יחד, בחשיבה הטהורה, שהיא וירטואליות טהורה, החושפת ומכוננת "מישור אין-סופי", שהוא למעשה "אלף מישרים"- המכונה גם "מישור האימננטיות", או "מישור העקביות" או "הלכידות" (Plane of Consistency).
זהו מושג ייחודי וחדש לגמרי בהיסטוריה של החשיבה האנושית והוא משמש בסיס לכל אתר הסינתזה, הקונסטרוקציה, הקומפוזיציה של הפרסונה הפילוסופית שאני יוצר כאן. על גבי המישור הזה מתחולל מחול ההתממשות היוצרת של החלל החדש והזמן החדש, בו יצירת המושגים הפילוסופיים מעניקה עקיבות, לכידות, המשכיות, לזרימה של החיים ששוחררו מהכלא המושגי והחברתי בו הוגשמו, ומתחילה לממש את "החיים שבחוץ" באופן אימננטי (בעזרת האופרטור כמובן, המבסס את אפשרות מימוש של "אני" לא-אורגני). (צריך לזכור כי אתר הקומפוזיציה של ד״ג הוא תוצאה של אין ספור היברידיזציות שבוצעו מעל לכל בשני ספרי ה"אנטי אדיפוס" המשותפים לדלז וגואתרי, סכיזופרניה וקפיטליזם ואלף מישרים. בספרים הללו הורכבו פרסונות פילוסופיות מכל הסוגים והמינים, תחומי המחקר, ההגות והאמנות והן חיוניות למימוש ממשי של האתר הזה).
כאמור, המכלוא ד״ג יוצר מבצע ומממש מושג חדש בתכלית בהתפתחות החשיבה האנושית עד כה. תפקידו ההיסטורי הוא, כפי שאמרתי למעלה,
- לייצר מושג פעיל, אפקטיבי, של פעילות המימוש עצמה,
2. להשתמש בו כדי ליצור ולממש את מושג מישור האימננטיות האין-סופי בחיים הלא-אורגניים הקוסמיים, בעולם הממשי הפתוח,
- לבצע על גבי המישור הזה, הנפרש בעולם החיים הלא-אורגניים, מגוון של פעולות, מימושים והעשויות שמטרתן עיצוב המישור והפיכתו לעולם חיים חדש של האדם.המטרה היא להפוך את זרם ההתהוות (זרם יצירת התשוקה, הרצון לעוצמה) השולט ושורר בכל, למישור מודע, עקבי ולכיד, של עיצוב מחשבתי טהור. לכן יש לממש עליו נקודות ציון טופולוגיות, מרחבים, שטפים, מסלולי- ונתיבי מילוט סינגולריים שישמשו כאתרים למימוש אירועים וירטואליים. רק אירועים כאלו, שמומשו על מישור האימננטיות, יכולים להיחשב כמכוננים זרם או שטף של התהוות ממשית.
במלים אחרות, הפרסונה הפילוסופית הזו מלמדת כיצד לחשוב את מה שלא ניתן לדמות, את החושב והנחשב עצמם המתממשים בעולם הפתוח הממשי. פרסונה זו מבצעת, אם להמשיך לדבר במושגים דלזו-גואתריים, דה-טריטוריאליזציה לחשיבה המוגשמת-ממוסגרת-אובייקטיבית כדי לממש באמצעותה את מישור האימננטיות הווירטואלי, עליו היא מכוננת התהויות אנושיות-קוסמיות. התהוות כזו, כאשר היא מעוצבת על ידי מחשבתו של החושב הלא-אורגני, הווירטואלי, היא גוש קונסיסטנטי, וירטואליות מוצקה ההופכת ל"גוף ללא אברים" (שטף מעוצב ועקבי ללא אקטואליזציות, הגשמות והתמיינויות) של החשיבה; זוהי זרימה מולקולרית או גנטית שעברה דה-קודיזציה (ביטול הקידוד וההתמיינות :De-coding) ושוחררה לחיים של שטף, של התהוות בלתי מוגבלת אבל מעוצבת לפני ולפנים על ידי החשיבה הטהורה. מימוש הפרסונה הזו הוא סינגולרי, והוא מהווה אתר פורה מאין כמוהו למלאכת הקומפוזיציה של הפרסונה הפילוסופית המיוצרת כאן, שמטרתה היא לבסס "סובייקטיביות פוסטמודרנית" על גבי מישור החיים הלא-אורגניים, באופן קונסיסטנטי שניתן לבצעו כביצוע ממשי של התממשות וירטואליות ולדווח עליו במושגים הנוצרים במיוחד לשם הדיווח הזה.
זהו, איפה, שדה אימון להרחבת התודעה מעל ומעבר למה שנחשב בכלל אפשרי לחשיבה וראוי לחשיבה במאה ה-20. זהו פרויקט "הראוי לאירוע" של המאה ה-21.
המשך לקרוא בספרי: The Event in Science, History, Philosophy & Art