עברית המוות הופך להיות ידיד ויועץ חשוב בדרך הרוחנית, מעורר, מעצים, מעמיק, את המחויבות שלנו לחופש, הכרה צלולה ועצמיות מוסרית בעולם הפיזי ובעולמות הרוח גם יחד.
איזו מהפכה מנטלית ונפשית כוללת צריך האדם המודרני לעשות, כדי להתחיל לראות את ראשו כפי שהוא במציאות! הראש הוא ההורג של המציאות, ואילו האדם המודרני מחשיב את ראשו בדיוק כאיבר המקנה לו גישה למציאות, שלא לומר אמור גם לחשוף ולגלות לפניו את האמת. זהו הלם מוסרי, כביר ועצום לאדם המודרני, וזוהי הסיבה לכך שהוא מתנגד כל כך לידע רוחי, מכיוון שידע זה חושף לפניו את האמת אודות ראשו, ואמת זו איננה נעימה לאגו השכלתני שלנו כלל!
השלב הראשון בפיתוח כוחות ההכרה הרוחית מחייב להתמודד במודע, פנים אל פנים, עם כוחות המוות ששוררים במוח, במערכת החושים-והעצבים המרכזית, האחראים לשכל המת והממית השולט בחיי הרוח, החברה והכלכלה היום.
הודות לכוחות המוות של השכל הכבול למוח אני משתחררים מהרוח הקדומה, הלא מודעת, החלומית, וצומחים לתודעה עצמית ערה, קודם כל בעולם החושים הפיזי. אבל תודעה זו, מרגע התממשותה, יכולה להילקח למעלה ולהפוך לבסיס של הכרה רוחית חיה חדשה.
המוות הופך להיות, בצורה הזו, ידיד ויועץ חשוב בדרך הרוחנית, מעורר, מעצים, מעמיק, את המחויבות שלנו לחופש, הכרה צלולה, עצמיות מוסרית אמיצה, בעולם הפיזי ובעולמות הרוח גם יחד.
באדם ישנם שני תהליכים גופניים-אורגניים הפועלים בד בבד. בתחילת דרכו התהליך של צמיחה, התהליך האורגני של התפתחות הוא הדומיננטי, הוא נמשך עד שהאדם סיים את גידולו, איבריו מושלמים וקומתו שלמה; ובמשך הזמן הזה מלווה אותו תהליך נוסף, תהליך של התגרמות והתקשות. בנקודה מסוימת מושג איזון בין שני התהליכים ההפוכים הללו, בין תהליכי הלידה והצמיחה לבין תהליכי המוות. בשביל האדם המודרני שני התהליכים האלה מגיעים לשיווי משקל בסוף שנות העשרים ועד גיל שלושים וחמש. מהנקודה ההיא והלאה תהליכי המוות או ההתאבנות, ההתגרמות וההסתיידות הופכים לדומיננטיים והגוף למעשה הולך ומתפורר ומת לו בהדרגה אך בביטחון – כי התפוררות והתקשות הולכים יד ביד – והאדם מזקין. אבל חשוב להבין שהכוחות של הזדקנות והכוחות של המוות פועלים בו מהתחלה, מהרגע שהסחוס והעצם הראשונה מתחילים להיווצר, מהרגע שרקמה סחוסית הופכת לרקמה של עצם – התהליכים האלה כבר פועלים בגוף.
הבה, אם כן, נתבונן בראש, החלק הראשון שמתהווה והחלק הראשון שמסיים את התהוותו, שנולד ראשו ומת ראשון. הראש וכוחותיו הוא הנושא של הדברים שלנו כאן היום, והוא גם לגבי אנשים בני-זמננו אחד מהאלמנטים המכריעים בחייהם, לשמחתם ולהוותם! אין כמוהו נושא לתיעובם של כמה ולהערצתם העצמית של כמה אחרים! כל האנושות המודרנית, הרבה יותר מכל תרבות אי פעם בהיסטוריה האנושית, חבה את גדולתה, עלייתה ושקיעתה לכוחותיו של הראש. בראש האדם הופך מודע לעצמו. הוא חווה לראשונה את ה"אני חושב משמע אני קיים" החל מהמאה ה-17; באמצעות החשיבה המדעית המדויקת הוא כובש את המרחב; הוא משעבד לצרכיו את הזמן; הוא מעמיק לתוככי החומר ומרחיק עד לגלקסיות בקצווי תבל והוא מתפלל את יסודות החיים על פי צרכיו, ובה בעת הוא גם מאבד את הקשר החי עם הרוח שבתוכו ובעולם כולו. אין פלוס בלי מינוס בחיים האמתיים, באבולוציה הממשית! בעסקה פאוסטית מודרנית הוא חייב לכרות מעין ברית דמים עם מפיסטופלס-אהרימן, ותמורת אוצרות החושים והשכל הוא מקריב את אנושיותו הרוחנית והמוסרית העמוקה על מזבח פולחני העולם החומרי המת; להוותם של אנשים הדורשים מרוחניות שתספק להם "פשטות", המבקשים "פתרונות סופיים" ו"אמיתות מוחלטות", מה שמרתק את מי שחי את מדע הרוח לא כגוף ידע או כמסורת בורגנית מונחלת מדור לדור אלא כממשות חיה שהנה ממשית גם מהחיים הממשיים ביותר, היא ההבנה הקיומית, המזעזעת ונוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר, כי הרע הזה חיוני דווקא למען התפתחות הטוב. זהו קורבן חיובי כשם שהוא מר, משמח כשם שהוא גם גורם לכאב אין סופי כאשר מבינים לא בראש אלא בלב ונפש שהוא הכרחי לחלוטין כדי שהאנושות תוכל בכלל להתפתח לחרות ומוסריות אמתית בעתיד.
ובכן, מבחינה אזוטרית, הראש אינו אלא ספרה של קיום שבה נוצרו התנאים הטובים ביותר של ניתוק, של הפרדה, ובאותו חלק, המת ביותר של האדם, האני – או הנשמה- מגיע לראשונה לידי מודעות עצמית; מכיוון שהאני כפי שאמרתנו הוא האלמנט החדש, החלש והצעיר ביותר שבאדם, הוא יכול ליצור קשר עם המציאות רק בצורתה המוחלשת ביותר, אם ברצונו להפוך להיות מודע. מכיוון שהמושג הזה הוא אחד החשובים ביותר בהבנת כל מדע הרוח המודרני של רודולף שטיינר, אני אנסה להאיר אותו מזוויות שונות כדי שיהיה מובן טוב יותר.
בספרות היסוד של מדע הרוח, רודולף שטיינר מתאר בפרוט רב את העובדה המרכזית הבאה: שהאני באדם הוא האיבר הרוחני והצעיר ביותר שבו, הגבוה ביותר אבל גם הצעיר מכיוון שאין אחריו התפתחות זולתי ההתפתחות שעבר על האדמה. כאשר אותו אני חודר למציאות הפיזית החיה כפי שהיא, המלאה בכוחות, רבת-העוצמה כל כך – למשל, אותם תהליכים שבתוך המטבוליזם שלנו, הוא פשוט נרדם; זהו המצב הקבוע של תודעתנו העצמית במערכת העיכול והגפיים- היא ישנה שנת ישרים (כלומר, היא מתנהלת במקום שהנו בשבילנו בלתי מודע בתודעת האני הרגילה). אבל אם נניח באופן מלאכותי כלשהו היינו יכולים לחוות כיצד האני הרגיל ב תודעתו הנפשית הרגילה היא חווה את תהליכי העיכול בצורה רוחנית ישירה הם היו מהממים אותנו באינטנסיביות שלהם. חומרים נבנים ומתפרקים, זרמים של אנרגיה אינטנסיביים מאוד זורמים במחזורים מורכבים בתוך כל הגוף. תהליכים כבירים של הרס ובניה מחדש מתרחשים שם ללא הרף מתחת לסף התודעה, בשינה העמוקה המתמדת המתנהלת בגופנו בעוד שבראש אנחנו ערים למדי.
אם האני היה חי רק עמוק פנימה, אזי הוא לעולם לא היה יכול להפוך ולהיות ישות חופשיה ונבדלת ולכן עצמאית ולכן מודעת לעצמה; מסיבה זו היה צורך שבאיזשהו מקום בקוסמוס תיווצר ספירה, ייווצר אותו חלל ריק מכוחות, ריק ממציאות ממשית, שבו אותה יחידה חדשה, אותה נשמה רוחית של האדם, תוכל להגיע לידי הכרה עצמית, תוכל לפתח דחפים רוחיים-מוסריים הנובעים מחופש. ואותה ספירה קוסמית שבה הדבר הזה קורה, היא הראש של האדם.
דרך ההכרה הזו, הכוללת את התמרת והחייאת כוחות השכל והחושים, מהראש אל הלב והגוף כולו, מתוארת בפרוט בספרי ״היוגה ההכרתית: עשה לעצמך גוף אתרי ואישיות חדשים״, שפורסם באנגלית בשנת 2016.