לוציפר, אהרימן, ופעולתם המיטיבה של כוחות הרוע בימינו

עלינו כאן להכיר כלל אזוטרי ראשון במעלה, הנכון במיוחד לתקופה הנוכחית, מאז תחילת התפתחותה של נפש התודעה: מוח אנושי המסתובב בעולם, אשר איננו נשלט על ידי "אני" צלול וחזק, מבחין ובעל כוח שיפוט, חי ורגיש, שאיננו מאוכלס על ידי "אני" אנושי מודע, יאוכלס מיד על ידי כוחות אקסטרה-תת-אנושיים. כך שייווצר כאן שילוב מסוכן ביותר – אותו שילוב שאנחנו מכירים אותו בתוכנו ובחברה שבה אנחנו חיים בכל פינה ואתר- הצרוף של אמוציונאליזם מסוג מיסטי מעורפל  מצד אחד ואינטלקטואליזם קיצוני וחומרני מצד שני. רציונליזם ואי-רציונליזם בכפיפה אחת, בנפש אחת, בו-זמנית החודרים ההדדית זה את זה. והמצב הזה עשוי, כאשר הוא מועבר לתחומים רוחניים, להיות מובל למישורים מסוכנים עוד יותר.

שיתוף האינטרסים בין לוציפר ואהרימן הוא ברור גם אם מתרחש על דרך הניגוד. אם אהרימן מייצג ביקום את אותם כוחות שתפקידם להכחיש בכלל שיש רוח, שבעצם כל דבר חומרי במקורו ובמהותו הוא רוח (התהוות יוצרת, פעילות ממשית), כלומר, הוא שואף לנתק את התפיסה  של החומר, של המרחב, של האדם והיקום החומריים מהרוח, הרי שבהכללה רחבה ניתן לומר שלוציפר מכחיש שיש בכלל משהו אחר חוץ מרוח; הוא אותה ישות ששואפת לנתק את התפיסה הרוחנית מהזמן, המרחב והחומר, ולהציג עולם ספיריטואלי טהור ומוחלט. לוציפר מעוניין באותו חלק רוחני באדם, באותו חלק אלוהי שבו, שהיה קיים לפני התפתחות הארץ, באותו חלק שהיה קיים בעבר הרחוק, לפני שאותו חלק התאחד עם העולם החומרי; ולוציפר למעשה אומר לאדם שוב ושוב: תביט אחורה בקנאה, תביט על המקום שממנו באת והתבונן בבקשה היכן אתה נמצא כעת, בעולם החומרי הרע הזה, כמה נפלת! הוא תמיד מפנה את מבטו של האדם אל גן-העדן, לפני הנפילה, ואומר לו: פעם היית בעולם רוחני צרוף, היום נפלת לעולם אפל ומכוער, לעולם של כוחות המוות, והכוחות האלה יחסלו אותך, יכבלו אותך אליהם, אם לא תשתחרר מהם תיכף ומיד. כאשר נתתי לך את פרי עץ הדעת טוב ורע בגן עדן, התכוונתי לעשות אותך לישות רוחית עצמאית בעולמות העליונים, שאינה זקוקה לירידה המשפילה הזו לגוף החומרי, לעבודה, סבל ומוות; ואם תשמע בקולי עליך לעזוב את העולם, להשתחרר ממנו ולחזור למצב של אור ראשוני ונשגב, למצב קדום של יופי – שממנו יצאת; וכמובן, לוציפר איננו מעוניין להחזיר את האדם לגן העדן האמיתי, כי אם לגן מלאכותי, שיקרי, מעשה ידיו, עולמו הקוסמי שלו, אשר שואף להתנתק מהעולמות הרוחיים הלגיטימיים.

לוציפר שואף לנתק את הנפש האנושית, על כל כוחותיה – מחשבה, רגש ורצון – מן העולם הפיזי ולהביא אותה לעולם שאינו אלא מעשה ידיו של מקורה הקדום, שהוא, לפי תפיסתו של לוציפר-לוציפר עצמו כמובן, ולא אלוהים הטוב. מסיבה זו, לוציפר תמיד נחשב בפעולה ההיסטורית שלו בתוך האנושות, למנהיגן של המיסתריות המזרחיות, המורה הגדול של החכמה, האומנות והמדע, המיסטיקה והדתות הקדומות. החכמה המזרחית הקדומה, היא בדיוק זו, היא מפתחת את היכולת, את הכוח, שיש בנפש האנושית להתעלות מעבר למציאות החומרנית המיידית ולגלות מעבר לה מציאות על-חושית, קמאית, השייכת לא רק לעידנים קודמים- אטלנטיס, למוריה, היפרבוראה על האדמה שלנו, אלא אף לקוסמוס הקדום, לירח קדמון, שהיה לפני היות האדמה.

בתקופות בהן האדם נאבק קשות בכוחות הגרביטציה המתעצמים, בכוחותיו הממצקים של אהרימן, ודאי שלוציפר היה מדריך חשוב לאדם בדרכו הרוחנית, כפי שהוא ממלא תפקיד חשוב בחיו של כל אדם בעולמות הרוח בין מוות ללידה חדשה גם היום; אבל, וזאת הנקודה שכיום היא המהותית ביותר בעבורנו, לוציפר שואף למלא את שליחותו באופן חד-צדדי; כמו אהרימן אשר כוחותיו הכרחיים מצד אחד, אבל הינם חד-צדדיים לגמרי, כך גם לוציפר: הוא שואף להעניק לאדם את האור ואת הרוח, אבל בדרכו שלו! בדרך אשר תחזיר את האדם למצב קדם ארצי. אהרימן שואף ליצור את האשליה שהעולם החומרי, במרחב, הינו המציאות היחידה; לוציפר שואף להקפיא, לא את החומר, כי אם את הזמן המתפתח, המתהווה, ולשכנע את האדם שהעתיד מביא עימו הרס וחורבן. לוציפר שואף לשמר את העבר והוא הרוח שפועלת וחיה במסורת, בכל שמרנות. אהרימן מאמין בעתיד... אבל בעתיד החומרני-טכנולוגי- מתוחכם ומבריק, שאין בו כל אנושיות אמיתית; לוציפר הוא השמרן ואהרימן המרדן, הרוח התוקפנית, ששוברת כל מוסכמה, שאיננה מעוניינת להתחשב בעבר, שרוצה להגשים היום, כאן ועכשיו, את העתיד, ללא שורשים במסורת ובמורשת. אהרימן הוא הרוח הקוראת: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה...  לא כלום אתמול מחר הכל".  כן, לא פחות ולא יותר – לא כלום אתמול מחר הכל ! זהו הפיתוי האהרימני, המהפכני-מרדני, המלבה את האש הנקמות בלב, את האש הקרה, הזעופה, החומרנית, ההרסנית.

לוציפר הוא שמרן מהפכני, אהרימן מהפכן שמרני: זה אב הטיפוס של כל רביזיוניזם ו"חזרה למקורות", וזה אב הטיפוס של הקידמה המוחלטת. לוציפר ואהרימן, אם כן, מופיעים כשני הפכים, כשני אויבים המתנגדים זה לזה, אבל למעשה באותו זמן מסייעים זה לזה בדרכים רבות, עליהן עוד נצביע יותר מאוחר. תפקידו של האדם היום הוא ללמוד כיצד לעשות שימוש בכוחותיהם של השניים, כיצד להפעיל את האחד כנגד השני, כיצד לבטל את ההשפעות החד-צדדיות של כל אחד מהם, ומתוך המרכז האינדיבידואלי שלו, מתוך העצמיות המודעת והחופשית שלו, לעשות שימוש לטובה בכוחותיהם; מכיוון ששניהם הכרחיים להתפתחותו המאוזנת והבריאה. כפי ששטיינר מציין, אם ביכולתך להכיר את העבר ולהעריך את גדולתו ובכל זאת לפעול מתוך העתיד, התגברת על לוציפר והשתמשת בכוחותיו באופן חיובי; אם ביכולתך לפעול מהעתיד אל העבר, להיות פתוח לחידוש האמיתי של הרוח האנושית, להתהוות היוצרת, אבל הצלחת לחבר את החדש מהעתיד אם מיטב מורשת העבר, השתמשת נכונה בכוחותיו של אהרימן והתגברת עליו.

זוהי אם כן הדרמה הניצבת במרכז של הפסיכומיתולוגיה החדשה. המאבק של ה"אני" המודרני החופשי לעצמאות בעולם החומרי והחברתי מכאן ולמשמעות רוחנית חדשה מכאן. הוא מתעורר לתודעה עצמית במאות האחרונות – החל מהמאה ה- 15, מתחילת התקופה של נפש התודעה, הוא מביט לאחור ורואה את רוח הרפאים של הכנסיה רודפת אחריו; הוא מביט קדימה, לעתיד, ושומע את הבטחתו של אהרימן לעולם חדש, משוחרר, אל חסר רוח ותוכן פנימי של חיים. מאחוריו נושפת רוח הרפאים של  הכנסיה, המפתה אותו לשוב אל "החיק החם של האמונות הישנות", אל המקורות והשורשים, שאינם אלא לימון שנסחט עד תום, אבל שמתחזה למקור של כוחות חיים שאזלו ומוצו עד תום מזמן; מלפניו מושך אותו חלום הביעותים המפתה, שהנו למעשה סיוט המולבש בגדי זוהר ואשליה, של "עולם חדש אמיץ":  עולם מדעי, ללא ספק, עם טכנולוגיה משוכללת והרבה מילים מפתות המדברות על "קידמה" מסוג מסוים; אך הלב החדש, הצעיר, המתעורר, אינו מוצא בהן חום ואהבה, אלא אך קור וזעם, אפלה ובדידות בין רוח הרפאים של העבר לחלום הביעותים של העתיד ניצב האדם המודרני בחיפושיו ומחקריו למציאת האדם האמיתי, הממשי, בצורה המתאימה להווה.

ובכן, אם כל אחד מהם לחוד מהווה פיתוי רב עוצמה בשביל האדם, הרי שאת עוצמתם הגדולה ביותר הם משיגים רק כשאשר האדם מתמסר לשניהם בעת ובעונה אחת, ולא רק על ידי פיצול חיו לשני תחומים, רוחני מכאן וחומרי מכאן (וזוהי כמובן תופעה מודרנית מוכרת ורווחת), אלא על ידי שילובים יותר עמוקים ומשמעותיים של כוחותיהם. הבה נכין את הקרקע להכרת כמה מהשילובים הללו, כהכנה להתחלת הלימוד –וכאן נוכל רק להתחיל, בשום אופן לא להמשיך שלא לומר "לסיים"- את הההכרות האנתרופוסופית עם המסתורין של הרוע.

כאשר שני הזרמים הללו נפגשים ביחד, באופן כזה שהם לא עוברים סינתזה אמיתית, או תכלול אמיתי ב"אני" של האדם, כשהם אינם נשלטים על ידו, כאשר הם שולטים בו, אזי הצורה היא פחות או יותר, הצורה של העולם המודרני!

ובכן, הנקודה המכרעת היא זו: לוציפר איננו רוצה שהאדם ישא איתו אל חוויתו "הרוחנית"  את תודעתו-העצמית החושבת, המרגישה והרוצה; למעשה, לוציפר ישאף תמיד להביא את האדם למצב מעומעם של תודעה. כל מצב אקסטטי, כל מצב של תודעה חלומית יותר, מעורפלת יותר, כל מצב בו אין תודעה ברורה של "אני", אין תודעה ברורה של אינדיבידואליות, הוא מצב שלוציפר מאוד מעוניין בו. הוא שואף להטביע את התודעה-העצמית של האדם במצב כזה של אמוציונליזם ושל סנטימנטליזם מיסטיים, הזויים וחלומיים בדרגות שונות כמובן של תודעה והתנסות; כל המצבים האלה, בהם אין תחושה ברורה של הבחנה, שיפוט הכרתי ומוסרי, זהות ועצמיות, הם מצבים שנגרמים כתוצאה מהשפעתו, והוא יוצר בעבור האדם את האשליה שבאותם מצבים הוא נוגע ברוח בצורה בלתי אמצעית ומיידית, ישירה, המתגברת על הניתוק והניכור שהוא חש בחיי היומיום. ואז, ידידי, שימו לב, במצב זה של מעין טרנס, או במצבים היפנוטיים אחרים, או במצב של אקסטזה, או איבוד חושים וכן הלאה, התמסרות צמחית-חייתית למה שזורם מאמצעי התקשורת החזותיים, או סתם נהנתנות רוחנית ניו-אייג'ית מפונקת ובטלנית, אותו מוח שהאדם כל כך השתוקק לאבדו ולעזוב אותו, באמת נעזב. ה"אני" החושב, המבחין והמודע של האדם איננו מאיר יותר במוח  הזה, והמחשבה העצמית הצלולה נוטשת אותו לזמן מה, וזוהי בדיוק ההזדמנות לה מחכה האח אהרימן, שעומד כל הזמן מהצד ומתבונן בעניין רב בתעלוליו של אחיו לוציפר. וכאשר המוח נעזב, קרוביו של אהרימן יכולים להיכנס.

זוהי תופעה מעניינת בצורה בלתי רגילה, וניתן לתבוננן בה מקרוב במיוחד בחיים של הזמן הנוכחי. - מה שנאמר כאן אינו תוצאה של מחשבות תיאורטיות אלא של התבוננות רוחית ונפשית מדויקת בחיים עצמם. כך שאנו רואים שוב ושוב בתוכנו ומסביב לנו מהלך אפשרי כזה: האדם מתעורר לתודעה עצמית וחש את עצמו עצמאי, חופשי, אך מנותק. הוא מבקש להתחבר שוב למציאות ומוכן, לשם כך, להדחיק את עצמיותו, להתמסר לאקסטזה ולפנטזיה. המוח מתרוקן לזמן מה, ה"אני" נוטש אותו ואהרימן בכבודו ובעצמו יכול להיכנס. יש לנו כאן שיתוף פעולה מרתק כמו שהוא מחריד בין השניים. צרוף של פעילויות סותרות שתוצאתן משולבת להוותו של האדם, שתודעתו המונמכת, המודחקת, אינה יודעת את אשר הוא עושה. פעילויות אלו מביאות למצב הבא: כאשר האדם חוזר מהתנסות השיא המיסטית, מדיומיסטית, מהתקשור האחרון שלו, כאשר הוא מתפכח מהטרנס, האקסטזה, או הטלוויזיה שיש לה את אותו האפקט, אזי, למעשה, תודעתו היומיומית הערה עשויה לא להיות שלו בלבד יותר. הוא יחשוב כך, בוודאי, אך אין זה המקרה. מעתה ואילך אהרימן עצמו קבע את משכנו במוח שנעזב, וקשה, קשה מאוד יהיה לשכנעו לצאת משם! עלינו כאן להכיר כלל אזוטרי ראשון במעלה, הנכון במיוחד לתקופה הנוכחית, מאז תחילת התפתחותה של נפש התודעה: מוח אנושי המסתובב בעולם, אשר איננו נשלט על ידי "אני" צלול וחזק, מבחין ובעל כוח שיפוט, חי ורגיש, שאיננו מאוכלס על ידי "אני" אנושי מודע, יאוכלס מיד על ידי כוחות על-ותת-אנושיים. כך שייווצר כאן שילוב מסוכן ביותר – אותו שילוב שאנחנו מכירים אותו בתוכנו ובחברה שבה אנחנו חיים בכל פינה ואתר- הצרוף של אמוציונאליזם מסוג מיסטי מעורפל  מצד אחד ואינטלקטואליזם קיצוני וחומרני מצד שני. רציונליזם ואי-רציונליזם בכפיפה אחת, בנפש אחת, בו-זמנית החודרים ההדדית זה את זה. והמצב הזה עשוי, כאשר הוא מועבר לתחומים רוחניים, להיות מובל למישורים מסוכנים עוד יותר.

העולם המודרני הפך להיות כזה, שלא ניתן יותר להסבירו ללא מדע הרוח. יותר ויותר אנשים יחושו זאת. אבל מדע הרוח איננו "גוף של ידע" תיאורטי המציע הסברים מוכנים לכל דבר שניתן להלביש אותם על התופעות; מדע הרוח הוא דרך מעשית לפיתוח כישורים, לא הסבר נתון מראש ומוכן של העולם במושגים רוחניים; פיתוח כישורי האדם השלם, כדי שיהיה יוצר ופעיל, אינדיבידואלי ומתהווה בחיים עצמם, בממשות החיים, בפגישה נמשכת ומתעמקת עם המציאות.  וזהו טיבו של העולם המודרני החל מהמאה ה-20: העולם העל-חושי פורץ לתוך חיינו מכל הכיוונים. הבה ונבחר לנו דוגמא לכך. דוגמה זו היא ללא ספק דוגמה "קיצונית" אבל היא נבחרת דווקא בגלל העובדה שבצורות שונות, רבות, מגוונות, ובעיקר נסתרות מהעין שלא מעוניינת לראות, יסודות וערכים חשובים שלה מחלחלים ללא הרף לתודעה ולחיים החברתיים של בני האדם בכל מקום וזממן.