״לפני שאל עליון בהופעתו האתרית יוכל להיתפס על ידי בני האדם, האנושות תהייה חייבת תחילה להתעמת עם הופעתה של החיה שתגיח מהמעמקים בשנת 1933״. (רודולף שטיינר, בהרצאה מה-20 לספטמבר 1924)

 

 

הקדמה

מחקר קצר זה של האימגינציה של המאורע הרוחי המרכזי של המאה העשרים, הוא תוצאה של ההרצאות שנתתי בנושא לחברי החברה האנתרופוסופית בגרמניה ובבריטניה בשנים 1991-92. נושא האימגינציה נועד להיות הפרק האחרון בספרי "ההתנסות  החדשה של העל-חושי" .(The New Experience of the Supersensible, Temple Lodge, London, 1995). לאחר תיאור מפורט של מחקר ההתנסות המודרנית של אל עליון בהופעתו האתרית, הספר אמור היה להסתיים בפרק על קורותיה האיזוטריים של המאה ה-20, כיסוד לציור 'תמונת הזמן' האימגינטיבית של המאה העשרים בכללותה. בסופו של הפרק הייתה אמורה להיות מוצגת תמונה מדעית רוחית- הנובעת מאותו המחקר- של משמעות סוף המאה ה -20 והמעבר מהמאה ה-20 למאה ה-21.

המחקר על התנסות אל עליון קשור למהות העמוקה ביותר של קורות המאה ה-20, כפי שיראו המובאות מדברי שטיינר, בפרק 4. זהו אל-עליון עצמו, ה"אני העליון" של האנושות, שמוביל את חוקר הרוח, מההתנסות האישית של מהותו וישותו אל ההתנסות האוניברסלית שהוא מנחה, שעברה האנושות במאה הקודמת. ואכן, היה זה במהלך המחקר של "ההתנסות החדשה של העל-חושי" שתשומת ליבי הופנתה למשמעות 'תמונת הזמן' הרוחית של המאה העשרים כשלמות בפני עצמה. בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת יכולתי לחוות כיצד בעולמות הרוח, הסמוכים ביותר לאדמה, גורל האנושות במאה ה-20 כמו מגיע לכדי שיא מרוכז של עוצמה, וכיצד הוא מבקש להיוולד מחדש במעבר מהמאה ה-20 למאה ה-21.

בעוד שעל האדמה אנשים מעטים בלבד היו מודעים לכך, האור החדש שנולד במאה ה-20 בעולמות הרוח בקש למצוא לבבות הפתוחים לקראתו על האדמה. תחושה מסוימת של דחיפות ליוותה את ההתנסויות הללו ככל שהתקרב הזמן של סוף המאה, ואני חשתי שעלי להעמיד לרשות המחקר הזה את כל כוחותיי.

ככל שהתעמקתי בהתנסות הזו, תשומת לבי כוונה בצורה גוברת והולכת להתרכז בקורות השליש השני של המאה העשרים, במיוחד ב-12 השנים שבין 1933-45.

על כל פנים, בכתבי את הספר הזה לא הייתי מסוגל עדיין לתאר תקופת זמן זו בפרטים מוחשיים וקונקרטיים דיים. האימגינציה עצמה הייתה כבר ניצבה בשלב זה  בבהירות מול עיניי הפנימיות, אבל לא יכולתי עדיין לתת לה ביטוי מחשבתי ומילולי מתאים.

 רק כאשר התבקשתי לדבר בתחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת על הנושא לפני קהל אנתרופוסופי מצאתי את המילים, התמונות המנטאליות והמושגים הנחוצים לתיאורה במידה מספקת.

במובן זה מסעות ההרצאות בגרמניה ובבריטניה היו משמעותיים  במיוחד עבורי .

במשך הרצאות אלו יכולתי להרגיש חזק כיצד היד המדריכה של רוח הזמן, מיכאל, הייתה פעילה בתהליך השיחה הפיזי והרוחני שהתנהל ביני לבינה, ובינה לביני ועם המאזינים, ואפשרה לשפה להיווצר, באמצעותה ניתן  לתפוש בחשיבה דייקנית ולבטא במילים (שהיו מטבע הדברים, בשל אופיו של הנושא, ובשל השפה הגרמנית הדלה שבפי, מהוססות ומגומגמות למדי), את המסתורין העל-חושי של 12 השנים ושל המאה ה-20 בכללותה. הרגשתי יותר ויותר שככל שנכנסתי עמוק יותר למסתורין הזה וקבלתי אומץ,  כיצד רוח הזמן פועלת דרך קהילת קהל המאזינים וכיצד המאזינים הופכים יותר ויותר לפעילים וערים בחייהם הפנימיים. התעוררות זו אפשר יצירה אווירה וחיוניות רוחיים, נפשיים וקהילתיים, שתרמה ליצירת 'תמונות-המחשבה' הנדרשות כדי למצוא תרגום משפה על חושית לשפה רגילה, ולתת לשפה הרגילה את העיצוב ההולם, המדויק, הנכון למחקר כזה.

 ככל שדיאלוג רוחני הדדי זה ושיתוף הפעולה עם הקהל המתעורר התפתחו, כך הרגשתי את היד המדריכה של רוח הזמן בהירה ובטוחה יותר.

בדרך זו, מאמץ קבוצתי מאוחד מאפשר לדובר להפוך לאיבר ביטוי של הנסיבות העל-חושיות הייחודיות הרוצות להתבטא בזמן זה. הוא הופך להיות השומע המאזין ברב קשב למילה הרוחית הבלתי נשמעת המדברת כאשר אנשים מתאספים, ופותחים את ליבם בכנות לרזי רוח הזמן, לגורל של האנושות בזמננו. כלומר, מתמסרים למה שיש לעולם הרוח לומר לנו ברגע החסד של חירות ואהבה לאמת. לגבי החוקר הנאבק למצוא ולעצב ביטויי הולם בשפה ארצית לחוויות על חושיות, דבר זה הוא תנאי לעצם היכולת להציג את פרי מחקריו  בעולם החיצון ולהפכו נגיש לבני אדם אחרים. כאשר מתהווה קהילה פיזית כזו- או לכל הפחות, כאשר מתממש ניסיון אמתי להגשים אותה- הדובר יכול לבטא את הקשבתו במילים. הוא יכול לדבר את הקשבתו, ולהקשיב לדיבור הרוח, בעודו דובר, כאשר הוא יכול להסתמך על מה שחי ואורג ברוח זו בלבבות קהל השומעים. מתפתח דיאלוג מעורר ומזרז אהדדי אשר מעצים ומעשיר את יכולות הדובר  (המאזין האמתי) ושל השומעים (דרכם רוח הזמן דוברת) באותו זמן.

דרך ניסיון זה, אדם מחזק את ההכרה שסודות המאה העשרים יכולים לבטא ולהטעים עצמם רק דרך שפת קהילה מתאימה הנוצרת בתהליך אנושי-רוחי ייחודי ומאוחד.

התעוררות אנושית ורוחנית הפועלת ואורגת מאדם לאדם, מלב ללב, בכל מישורי החיים היום, המבוססת על אמון בכוח הרוח וחיוניותה הממשית, היא הכרחית בבקשנו למצוא את הכוח הנחוץ לחדור בתודעה מלאה ולדבר על החידות העמוקות ביותר של המאה העשרים ומעבר לה. רק רוח קהילה מיכאלית אמתית יכולה לעזור לנו, כיוון שהחוקר אמנם אינו תלוי בנסיבות הארציות כדי לבצע את מחקריו, אבל תלוי באומץ ובאמון של בני האדם ביחסיהם זה עם זה כדי לבטא את מחקריו בעולם הפיזי. לבדנו אנו יכולים להשיג רק מעט במובן זה. זהו הכרח מוחלט בבקשנו להעלות את האימגינציה של  אירוע המאה לתודעה מלאה ולעצב לה כלים נאותים של ביטוי ו"הכלי", שהוא למעשה "גביע" אשר רק אליו יכולה התנסות זו לזרום, כי רק הוא יכול להכיל אותה ולהעניק לה את הצורה הנכונה, היא  הקשר החופשי של הלבבות האנושיים, המסורים לה, בהקשבה, יראת הכבוד לאמת ואהבת החופש האנושי בקהילה.

בתוך ודרך אירוע רוחי זה עובדים הכוחות האנושים והרוחניים העמוקים ביותר של זמננו, ומעצבים את גורלנו ללא הרף גם היום ובעתיד הקרוב .

הם נובעים מהלב החי והיוצר של  רוח הזמן הקרויה גם, בשפת מדע הרוח: מיכאל. ואילו מיכאל הוא "פניו של האל", פניו של אל עליון, מי שמוביל את רצון עולם הרוח הזורם דרך אל עליון אל האנושות היום.

הגביע הנוצר מהתודעה העצמית הפעילה, היוצרת, האידאליסטית, של קהילה אמיתית, רק הוא לבדו יכול לאפשר לרוח הזמן לדבר אלינו, לממש אותה כמימוש עצמי שלנו את עצמנו  בעשיה היומיומית, ביחסים איש עם רעהו, ובתרומה רוחנית אמיתית לבעיות של  חיי החברה האנושית בסוף המאה העשרים ובתחילת הבאה.

ישעיהו בן-אהרון

הרדוף , ישראל, ערב פסח 1993