דרמת ההכרה של לידה האני הגבוה

כיצד קרה שהצבת את תהליך הכרת "האני הגבוה" של האנושות במרכז עבודת המחקר הרוחי שלך, כמתואר בספרך ״ההתנסות העל-חושית החדשה״, שפורסם ב-1995 ותורגם לגרמנית ב-1997?

האם אתה יכול לתאר כיצד התנסית בהתנסות הרוחית הזו?

מריאיון לשבועון ״הגתאנום״ ב-2001  

״בתחילת השנה העשרים ואחת לחיי הייתה לי התנסות על-חושית ששינתה את חיי מהיסוד. בשנים שקדמו לכך, במיוחד בין גיל שבע-עשרה לעשרים, נאבקתי למצוא משמעות בחיים. מצד אחד, הייתי בטוח בצורה מודעת למחצה שמוכרח להיות ממד שונה לחיים, אולם מן הצד האחר, דומה היה כי שום דבר בסביבתי לא  מרמז על אפשרות כזאת. אף שכילד למדתי מהר ובהתלהבות, עזבתי את בית הספר עם סיום כתה י' כיוון שאיבדתי כל עניין בלימודים הקונבנציונאליים של בית הספר התיכון. במהלך השנים הבאות, שהיו עשירות הרפתקאות, חוויתי בהדרגה משבר נעורים קיומי. בנקודה מסוימת אני זוכר שאמרתי לעצמי: אם אין בחיים שום משמעות אחרת מאשר השגרה הקונבנציונאלית וחסרת הטעם הזאת, מוטב לי למות מאשר לגדול ולהיות חלק ממנה!

לפני יום הולדתי ה-20, לקראת פסח של שנת 1975, הרגשתי ערב אחד שהקירות הפנימיים והחיצוניים המקיפים את נפשי וחוסמים אותה מתחילים להפוך לשקופים. הרגשתי כיצד נפשי נפתחת לרווחה וכי זרם של חיים בלתי מוכרים בעלי יופי רב ועוצמה גדולים זורמים אל תוכי ודרכי. הייתה זו התגלות רוחית אמתית שהמשיכה להתרחש לסירוגין במשך כשבוע שלם. אפילו אם הייתי כותב תריסרי ספרים, לא הייתי מסוגל לתאר את מה שהתרחש בתוכי ודרכי בזמן הזה. לכן החלטתי לכתוב ספר אחד בלבד... אבל באופן מופשט אפשר לתאר את האירוע המרכזי והמתמשך הזה בערך כך.     מצאתי את עצמי חי ביחד עם ישות ונוכחות רוחית שדרכה למעשה נעשיתי מי שאני יכול להיות באמת. בעת ובעונה אחת נעשיתי אני-עצמי, צפיתי בהתהוותי ונטלתי חלק באופן מודע – אף שבמצב תודעה אחר לגמרי – בתהליך ההתהוות העל-חושי הרוחי שלי עצמי. הפכתי מודע יותר ויותר לעובדה שהישות הזאת למעשה "מלמדת" אותי משהו, מעין דרך מיוחדת לטרנספורמציה ולהתהוות עצמית-ועולמית. התהוות זאת הייתה בעת ובעונה אחת קוסמית, אנושית, היסטורית וכן חלק מזרם חיים אינסופי. ישות זו הראתה את עצמה כעצמיות האוניברסלית של כל בני האדם ושל האדמה, הנושאת ומזינה את כל החיים, וכיצד ה"אני"- כל "אני" אנושי- יכול ללמוד ליטול חלק מודע בשלמות העולמית הזו.

היה זה תהליך הלידה של זהותי כעצמיות עולמית ובה בעת פתח לשאלות וחידות אין-סופיות לגבי מהות החיים בכלל.

נדרשו לי שנים רבות של לימודים ומחקר כדי להבין את קצהו הראשוני של המסתורין הזה. בהתנסות עצמה, הישות המחישה את מהות ה"אני" בכך שהראתה לי כיצד היא מקבלת ומתמירה את העצמיות הרגילה שלי בתוך הזרם החי של ההתהוות הנצחית שלה. חוויתי כיצד העצמיות הרגילה שלי נלקחת לתוכה וכיצד היא נולדת מתוכה שוב כמיתוך כור של מציאות רוחנית, על-חושית, כישות אחרת בתכלית; נוכחתי לדעת כי ישותי העצמית מתפתחת ללא הרף- מתה ונולדת מחדש- בתוך בזרם ההתהוות של ישות העצמיות העולמית הזאת.  

היה זה "יום ההולדת" הממשי ביותר שלי אי פעם – למעשה, "שבוע ההולדת" שלי – שכן האני האמתי שלי נולד שם. האור הזה המשיך לקרון במשך כל שנת ה-21 לחיי ולמעשה לא פסק מעולם, ולמדתי לחוות ולהכיר אותו בצורות חדשות בכל שלב של התפתחותי. במשך תהליך הלידה וההתהוות הזה למדתי שכל "אני" פרטי מושרש בישות עמוקה ורחבה הרבה יותר של התהוות, של טרנספורמציה, בה מתחולל כל הזמן המסתורין של "מוּת והתהווה" כאירוע ממשי. מבחינה זו אני חש עצמי כיום, כמו אז, כעולל בראשית דרכו, המוכן תמיד להתחיל מחדש לחוות את המסתורין הזה ולחקור אותו. ואני יודע שזה תמיד יהיה כך, כל עוד לא אשכח "את עצמי".

איך היית מאפיין הישות של האני האנושי-עולמי?

זוהי ישות של התהוות ושל טרנספורמציה. היא מסוגלת לשנות, להקים לתחייה, לגאול כל דבר ולחדש כל דבר: את המוות להפוך לחיים חדשים בעלי ערך עליון, ואת הרע להפוך לטוב גדול פי כמה. ההתנסות הזו מעניקה את הראיות הישירות והמשכנעות ביותר לכך שלא קיים שום דבר שנמצא באמת מחוץ לזרם הזה של התהוות, של ריפוי ושל טרנספורמציה, ושזה תלוי אך ורק באדם עצמו אם ברצונו לשלב גם את חיו בזרם הזה, כדי לרפא ולהתמיר את המציאות האנושית, וליצור מציאות תרבותית וחברתית חדשה- במשך הזמן... מה שמטעה רבים זו העובדה, שתהליך הטרנספורמציה הזה הוא ממשי וראלי, לא אידאי ואידאלי, או רוחי בלבד; כלומר, שמן ההכרח להבין אותו כתהליך שפועל וזורם מהמימד העל-היסטורי והעל-זמני ומבקש להתגשם בתוך מסגרות המרחב, הזמן וההיסטוריה, ולכן הוא מבשיל בקרב האנושות רק בהדרגה ודרך קשיים רבים. יתר על כן, בצורתו המודרנית, המבוססת על האני החופשי של האדם, שהוא המרכיב החדש והחלש ביותר בזהות ובישות שלנו, זהו תהליך חדש ולא מוכר, ולכן הקשיים שניצבים בפני הגשמתו הם הקשיים הגדולים ביותר.

מדוע מאוחר יותר קראת להתנסות על-חושית זו "דרמת ההכרה?"

אנא זכור שאני חוויתי את מה שתיארתי זה עתה בלי כל מושגים וידע מוקדמים. לא היו לי כל דימויים מנטאליים מוקדמים שבהם יכולתי לחשוב בדרך הרגילה ולנסות להבין את החוויה שעברתי. הטקסטים היחידים שתמכו בי במשך השבוע הזה היו קריאה ראשונה בתנ"ך ובברית החדשה, במיוחד קטעים מסוימים מספרי הנביאים וכן פרקים 13–17 מן הבשורה של יוחנן. התחוור לי במהלך ההתנסות שהקטעים האלה מדברים על אותה הישות שפגשתי ושהיא עצמה הובילה אותי לקריאת הדברים המתאימים. נוצר קשר נפשי ורוחני עמוק, דתי ממש, בין מה שהטקסט מתאר לבין מה שחוויתי באופן על-חושי טהור. ידעתי בכל הווייתי שזו אותה נוכחות המתגלה לי משני כיוונים הפוכים, מתוך הטקסט ומתוך ההתנסות הרוחית-עולמית הממשית. זיהוי זה נתן לי את העוגן ואת הקרקע ההכרתית המוצקה היחידה שבעזרתה יכולתי להבין במידה מסוימת את ההתנסויות הללו בזמן התרחשותן, שמכל בחינה אחרת היו התנסויות על-חושיות לחלוטין. הקטעים הללו בתנ"ך וההתנסויות הרוחיות הטהורות הללו תמכו זו בזו והשלימו זו את זו. אנא הבא גם בחשבון שלפני האירוע הזה מעולם לא הכרתי כלל את הקטעים הללו מכתבי הקודש, כיוון שכפי שאמרתי לך, גדלתי והתחנכתי בקיבוץ ישראלי חילוני שבו המסורות היהודיות והדתיות נזנחו כליל.

אחרי לידת-האני הרוחית שתיארתי לעיל, חייתי בשתי מציאויות הכרתיות נפרדות: במציאות הכרתית הפיזית הרגילה ובמציאות הכרתית רוחית חדשה. היה זה כמו לגור בבית אחד ולחיות בו-זמנית אבל במחולק בשתי קומותיו, שביניהן עדיין לא נבנה גשר מוצק של חשיבה ותודעה עצמית. בעודי נמצא בקומה אחת, זיכרון זהותי בקומה השנייה היה מעורפל. היה עליי לבנות "מדרגות" או "גשר" של תודעה ושל ידע, כדי לחבר בין "שני האני-ים" שלי לכלל שלמות אחת.

דרמת ההכרה החלה להתרחש שנה בדיוק אחר ההתנסות הרוחית הזו, כאשר קראתי לראשונה את ספרו של רודולף שטיינר הפילוסופיה של החירות. זה היה האירוע השני שהיה לו תפקיד מכריע בעיצוב התפתחותי עד אמצע שנות השלושים לחיי. האירוע שהתחולל בעת קריאת הספר הזה היה שבפעם הראשונה יכולתי לחוות כיצד אותו אור רוחי – שעד אותה עת היה מוכר לי רק כאור הרוח המאיר את ההתנסות הרוחית שלי – נדלק בהכרתי הרגילה כתוצאה מפעילות החשיבה שלי. הרגשתי לראשונה שביכולתי ליצור בעצמי את אותו האור שניתן לי כמתת חסד שנה קודם לכן. אז ידעתי גם מיד שיש בידי כלי שיאפשר לי לממש את המשימה הקיומית והרוחנית שלי, שמאותו רגע הלכה והתבררה לי: ליצור גשר מן הפעילות הרוחנית העצמאית של החשיבה היוצרת, להעפיל בעזרתו אל החוויה העל-חושית של האני הגבוה, כדי לחקור באופן עצמאי את מה שניתן כמתת חסד קודם לכן. כמובן שבאותה תקופה לא ידעתי שהדבר ידרוש כחמש עשרה שנה של עבודה אנתרופוסופית יומיומית, של מחקר, מכשולים, מאבקים ומבחנים קשים בכל כך הרבה מישורים של חיי.

כלומר, דרך הפעילות האינטואיטיבית של מחשבותיי אשר ניצתה בנפשי בעת הקריאה בפילוסופיה של החרות, יכולתי בפעם הראשונה לפתח בתודעת יומיום רגילה, באמצעות פעילותי הרוחנית האישית, את אותו אור רוחני שעד לאותה נקודה הכרתי רק כאור רוחני במצב תודעה גבוה ועל-חושי. עכשיו הייתי מסוגל להצית את האור הזה על ידי פעילות התודעה העצמית שלי בעולם הפיזי. מאותה נקודה ואילך יכולתי לעבוד לסירוגין בין שתי הקומות של הכרתי. יכולתי לעבוד במודע מהקומה הראשונה אל השנייה ולהפך,  או לכרות את הדרך משני צדי ה"מנהרה" זה לקראת זה, עד שנעשיתי מסוגל לקרב את השניים יותר ויותר אחד אל משנהו. לבסוף, בתחילת שנות השלושים לחיי, מבצע זה התקרב להשלמתו. ואז הייתי גם מסוגל, בגיל  שלושים וחמש-שש, גם "לחשוב ולכתוב", כלומר, למצק למושגים ומילים את המפגש של ראשי הגשר העל-חושי שבניתי מעל שתי גדות הנהר. – או אם להשתמש בדימוי אחר, מתאים לא פחות, יכולתי לסיים את עבודת בניית המנהרה כאשר תהליך ההכרה שהתקדם משני הצדדים פגש את עצמו במקום מרכזי באמצע, וניתן היה לתאר את כל התהליך במחשבות ולבטאו במילים פיזיות, קודם כל בכתב. רק אז יכולתי לתרגם את התהליך עד תומו למושגים ברורים ולכתוב אותו במלים פיזיות על נייר פיזי.

מלאכת בניית הגשר הזאת מתוארת בספרי ההתנסות העל-חושית החדשה- דרמת ההכרה האנתרופוסופית של ימינו.העבודה המדעית-רוחית הזאת אפשרה לי לבצע "הזכרות רוחית" בהווה ובאמצעותה להיכנס בתודעה לעולם העל-חושי כדי לחקור את פרטי האירוע הרוחי שתיארתי למעלה אותו חוויתי בתודעתו המוגבלת של בחור צעיר. עבודת מחקר זו הובילה אותי בהמשך גם לחקור כמה בעיות על-חושיות מרכזיות בהיסטוריה של המאה ה-20, דבר שאפשר לי להראות את עוצמת הטרנספורמציה הגלומה בהיסטוריה של האנושות בכללותה. זה מה שכתבתי בספרי הקטן,  המאורע הרוחי של המאה העשרים-המשמעות האזוטרית של 12 השנים 1933-45 לאור מדע הרוח.

מהתנסות רוחית אל המחקר המדעי

האם תוכל לאפיין את שיטת המחקר הרוחי שלך?

תהליך זה של בניית גשרים בין מישורי התודעה שונים, הפיזי והעל-חושי, הוא יצירת דרמת ההכרה לכשעצמה, יצירה של האנתרופוסופיה כמדע הרוח ממקורותיו החיים הממשיים. מאז ועד היום אינני מבקש לממש אלא דבר זה, מכיוון שהאנתרופוסופיה היא כמו כל ישות חיה אחרת, מהרגע שמגשימים אותה בעולם הפיזי, היא כל הזמן הולכת ומתה, נחלשת ומתקבעת ומאבדת את חיוניותה האמתית; היא הופכת כמו כל זרם רוחני אחר למסורת המונחלת מדור לדור, ההולכת ומתרחקת ממקורה החי. אבל מה שמונחל ומועבר בעולם הפיזי בצורה הזו היא רק הגווייה היפה, שנותרה מאחור, המעידה על מקורה בשותה הרוחית החיה והיוצרת. לכן, היא יכולה לקום לתחיה אך ורק בכל רגע ורגע רק במידה ואנחנו קמים לתחיה במאבק היומיומי שלנו לצמוח להתפתח יותר ויותר כבני אדם שלמים. אז- אבל רק אז- היא נותנת לאדם כלים ייחודיים שבעזרתם ניתן להשתתף באופן מודע במימוש תהליך ההתהוות הקוסמי והאנושי הנוכחי.

לשם כך, יש לעשות הכל כדי להתגבר על התפיסות הפוזיטיביסטיות והחומרניות השולטות גם בהתייחסויות להתנסות רוחית ולמחקר רוחי. התנסויות אלו הן אירועים חיים שאף פעם אי אפשר "להחזיק" בהם. התנסות רוחית ממשית היא אמתית אך ורק במלוא הווייתה הנוכחית: בתהליך החי של התממשותה, של היעשותה לנוכחות אקטואלית בהווה החי, ובאופן הייחודי בו היא חומקת מיד ונעלמת כאשר מנסים "לתפוס" אותה בכלים המגושמים של ההכרה הרגילה. מה שנשאר לזיכרון בידיים השכליות והנפשיות של התודעה הרגילה, אינו אלא מושג שהופשט והומת, הקליפה הריקה, הגויה או הנשל של ישותה האמתית. כמו כן, אדם לא יכול "לצוות" על התנסויות כאלה להופיע ולהיעלם בכוח רצונו. הן תמיד חסד ומתנה, שמוענקים על ידי הישות העל-חושית שאותה פוגשים. ישות כזאת באה לפגוש את האדם אם ישות זורוצה בכך, אם זהו חלק מן הרצון של עולמות הרוח. המשתתף הארצי-אנושי יכול רק לשקוד על הכנת מקום מפגש הולם, שאליו הוא או היא יכולים להזמין את הישות האחרת בשמחה ומתוך ענווה, ואז להמתין- לעיתים שנים ארוכות- להגעתו של האירוע הרוחני האמתי.

במהלך המחקר שלי פיתחתי דרכים שונות לעשות זאת, והן נבדלות זו מזו בהתאם לצורך הספציפי של עבודת המחקר או של העבודה החברתית המעשית שלי. כרגע די לציין שתפקידו של תהליך ההכנה להישנותה והתחדשותה של התנסות על-חושית הוא ליצור באופן פעיל, במודע ובמתכוון, מצב נפשי והכרתי של "טוהר האַין" ו"אי-ידיעה". עליי להיות מאוד פעיל ומדויק כדי ליצור את הבתוליות ה"ברה כשלג" כדי ליצור מקום נפשי לא-נגוע בשכלתנות, דעות קדומות,  מוסכמות, ותכני הנפש הרגשיים והיצריים היומיומיים, שאליו אני יכול להזמין בענווה את הישות העל-חושית. זוהי דרישה מדעית-רוחית חמורה עוד הרבה יותר מהדרישה לסטריליזציה בעת ניסוי מדעי רגיש או ניתוח רפואי, שבלעדיה לא ניתן לגשת למחקר רוחי אמתי כלל.

ישויות על-חושיות אמתיות לא ניתנות לתפיסה וחשיבה על ידי השכל כבול-המוח שלנו, שכן הוא פשוט גס מדי, נוקשה מדי, גאה וחסר אהבה מדי, והוא דוחה אותן ממנו והלאה. כמובן שעלינו לשאוף ללמוד, לחשוב ולהבין את העולם עמוק ככל שביכולתנו. אך כדי לנהל מחקר רוחי, עלינו להשתחרר מתוך בחירה חופשית מן הידע הנרכש הזה. הדבר המהותי בלמידה מנקודת הראות של מדע הרוח אינו סך כל מושגי הידע שנשתמרו בזיכרון, אלא כוחות וכישורי הנפש וההכרה היצירתיים המתפתחים דרךפעילות הלימוד. הכישורים היצירתיים המתפתחים דרך הלימוד לא ניתנים לשימור בזיכרון, אבל ניתן להפעילם מחדש אם הזיכרון והשכל הפיזיים-מכניים מבוטלים לזמן מה בצורה מודעת. אף אירוע על-חושי, תהליך על-חושי או ישות על-חושית ממשית לא יבואו לפגוש אותי כל עוד אני חוסם את הדרך באמצעות התפיסות הקיימות שלי והתמונות המנטאליות, המנהגים והרגלי החיים שלי.

אם נטפח את החשיבה שלנו בדרך חיה ויצירתית, תוך ויתור ושכיחת תוצאותיה והשגייה, אזי החשיבה תחזור אלינו מן הרוח החיה של העולם החיצון הפתוח. כיוון ששחררנו אותה מבעלותנו, כיוון שהוכחנו את נאמנותנו ואת אהבתנו לישותה הממשית על ידי הוויתור על אחיזתנו בקליפותיה החיצוניות ועל הבעלות שלנו על הקליפות הללו,– אזי המקור הרוחי של החשיבה מראה לנו את תודתו בדרך מיוחדת מאוד. כאשר אנו משחררים אותה מן השעבוד שהיא משועבדת לשכלתנות הגאוותנית בתוכנו, היא חוזרת  אלינו מן העולם ומוצאת אותנו! כלומר, אם נלמד לחסום את התצורות הנפשיות המוגמרות והמעוצבות המוכלות ומקובעות בקרבנו- אם בשכל, ברגשות, בהרגלים, בהתניות החיים שלנו– אזי נגלה שאנו מקבלים על כך תמורה כפולה ומכופלת: הממשות על-חושית עשויה להופיע מחדש כשהיא  חיה ורעננה, ובו-בזמן שקופה  וקורנת באור פנימי של חשיבה קוסמית. חשיבה זו שזורחת וקורנת דרך מחשבות- ותמונות העולם החיות הזורמות כעת דרכנו,  מאירה בתודעה מלאה את העובדה שהאני הגבוה שלנו משולב באני העולמי הכללי המשותף לכל בני האדם.

 כלומר, ההתגברות הפעילה על השכלתנות מאפשרת את קימתה לתחייה של החשיבה האמתית כתהליך על-חושי קוסמי-אנושי, אנושי-קוסמי. תהליך זה הוא הסיבה לכך שמחשבות ותמונות אימגינטיבית מודרניות, הצומחות מפעילות הכרתית מודעת, נבדלות מ"ראיה על חושית" אחרת, כי הן תמיד חדורות בחשיבה. אנו לא צריכים לספק להן פרשנויות חיצוניות בעזרת השכל הרגיל כדי להבין אותן בדיעבד, אל הן חדורות במשמעות, תובנה, והבנה בעת האירוע עצמו. הן חושבות ומסבירות את עצמן הרבה יותר טוב משאנו היינו מסוגלים לעשות אי פעם בחשיבה הרגילה, ועם זאת, אור החשיבה שקורן דרכן הוא החשיבה שלנו עצמנו, לאחר שהשתחררה ונגאלה וחזרה אלינו מטוהרת מהעולם הרחב, החי והפתוח. אנו מרגישים את ממשותו וחיו האין סופיים של האני האמתי שלנו שפעיל בתוכה ודרכה. אנו מפתחים כאן האימננטיות הרוחית החיה וממשית, המשוחררת משאריות טרנסצנדנטאליות חיצוניות, רוחניות, דתיות או מטאפיזיות, אליה שואפים חיי הרוח, היצירה והחברה המודרניים בכל תחומי החיים.

כפי שציינתי קודם לכן, בשבילי מתודת המחקר הזאת הפכה ליסוד של מחקר מתפתח ושל יצירה במדע הרוח וכן באמנות ובחיים החברתיים. בדרך זו יכולה האנתרופוסופיה להפוך לדרך ומתודה הניתנים ליישום שמטרתם לממש את היסוד הרוחי. אולם לא ניתן לממש בתודעה חופשית   חיים רוחניים, אנושיים וחברתיים ממשיים מבלי שכל אדם המבקש להשתתף ביצירת קהילה רוחנית מודרנית יהפוך בעצמו ל"אבן הפינה" של קהילה כזו. לשם כך עלינו ללמוד כיצד  לממש את זכירתהרוח, את הנאמנותלרוח (שבפסוק השני ל"מדיטציית אבן הפינה" נקראת "מודעותלרוח"), ואת ראייתהרוח; ורק מימוש עצמאי ואישי, מעשי לגמרי, של יסודות אלו על ידי כל אדם יכול לשמש "אבן פינה" לבניה של קהילה עתידית חיונית.  

דרך התנסות המוות אל כוחות התחייה בחשיבה

האם תוכל לאפיין את תהליך ה"מוּת והתהווה" שאתה מתאר בפרוט בספרך?

בשל מגבלות הריאיון הנוכחי, ניתן לתת רק כמה אינדיקציות אופייניות. ראשית, עליי להביא את מצב-הנפש שלי למה שאני מכנה ביני לבין עצמי בביטוי הפרדוכסלי "מצב-חציית-סף". שהרי בדיוק תהליך זה הוא תנועה ולא מצב, זהו מעבר, היות באמצע, בין-לבין גבולות וטריטוריות שונות. זה מתרחש דרך הטרנספורמציה של החשיבה שעליה דיברתי קודם לכן. אני מתחיל  על ידי כך שאני מביא את עצמי באופן פעיל להתנסות כיצד החשיבה גוועת ומתה בחיי הנפש ובתודעת היומיום שלי. אני מממש באופן פעיל ומחולל בכוונה תחילה את ההתנסות הזו כאן ועכשיו: את המקום ואת הזמן הנפשיים-הכרתיים שבהם החשיבה מתה. ה"צלב" של החשיבה וה"קבר" שלה – אותם אני מממש כאן – הם ביטוי ציורי לתהליך זה של העלאה לתודעה של תהליך המוות הלא מודע המתחולל כל הזמן בתודעה של כל אדם בחיים. מה שמתגלה כאשר מעלים תהליך זה לתודעה מלאה הוא שישות החשיבה החיה מקריבה את עצמה ללא הרף בתוך נפש האדם על מנת להפוך זמינה ונגישה להכרה היומיומית, הרגילה והמודרנית והשכלתנית שלנו. כל מה שמכונה בשם "חשיבה חיה" שלא נובע מהתנסות קודמת המחייה את המוות כפי שתואר זה עתה, אינו אלא סוג של הנאה ועינוג עצמיים (אגואיסטיים, או "הלוציפריים", בשפת מדע הרוח). כל עוד לא מתנסים בעובדה שהחשיבה מבוססת על תהליכי מוות, ניתן להתענג על ידיעה והכרה בתודעה הרגילה או באקסטזה מיסטית-ספיריטואלית. אבל בשבילי זהו מקום מקודש של דרמת ההכרה של מדע הרוח האמתי. אני באמת צריך ללמוד כיצד "לשים את עצמי בקבר הזה"  כדי להפוך למזוהה פנימית עם דרך הייסורים האובייקטיבית שעוברת החשיבה העולמית הלא מודעת לי, כאשר היא הופכת את עצמה לכוח אנושי. בעשותי כך, הרי פרדוקסאלי ככל שהדבר יישמע, אני לומד בהדרגה לאהוב את המוות כפי שהייתי אוהב מורה טוב וידיד מסייע על השביל. המוות הופך להיות עוזרי ומורי גם יחד, לא במובן חולני כלשהו-אל כרצון לבריחה מהחיים אלא להפך, כביטוי לרצון חיים חזק כל כך המסוגל להחיות גם את מה שהולך ומת. המוות כמורה מלמד אותי איך להעלות להכרה מלאה את החשיבה, הרגש והרצון הבלתי מודעים לנו. אם לא היינו מקבלים את "מתת המוות" (דרידה כתב ספר מצוין בשם הזה, אם כי מכיוון אחר) לא היינו הופכים לחופשיים מחיי העולם, היינו נשארים ילדים של הטבע והיקום. אבל את התבגרותנו הנפשית אנו חייבים לכוחות שמנתקים אותנו מהעולם ומעמידים אותנו על רגלינו העצמיות.  לכן לא זו בלבד שאינני נמנע מ"להתגבר" על המוות באמצעות מעשה רצוני כלשהו מצדי, אלא אני ממש מזמין את נוכחותו ואת פעולתו. אני הופך להיות "מכניס האורחים", המארח, שלו, ומאפשר לו לפעול את פעולתו המבורכת באופן חי ומודע: אני חווה את המוות בתחום כוחות הנפש והחיים שלי, ולומד להגשים אותו בתוך עצמי ועל עצמי. אני לומד להיות ולחיות באופן אקטיבי שם, על סף שפת קבר ההכרה, ער לחלוטין, קשוב וזקוף קומה מבחינה רוחנית. אני מכיר בתודה בתהליך המוות של נפשי ושל העצמיות העייפה, הזקנה, המשומשת ורוויית ההרגלים שדָרה בתוכי, ומקבל את תהליך המוות הזה באותה התמסרות שהזחל מקבל אותה כאשר הוא מתגלם ועובר מטמורפוזה לפרפר. המוות אז הופך למורי ועוזרי, והוא מגלה לי את קיומו של נתיב המוביל אל חציית הסף ואשר ידוע לו בלבד. רק שם מתחילים לבצבץ החיים העל-חושיים החיוניים והערים מהצד השני של כל מיסטיקה מעורפלת וחלומית.

וכעת עלינו לדמיין כי אנו מתעוררים בהדרגה בדמדומים, אל תוך שעת בין הערביים שבין העולמות, וכי אנו הולכים ומתקרבים בלאט, הולכים ומקיצים משנת היומיום אל הערות המופלאה של "ישות הלילה" שלנו. זוהי אכן ישות שמתגוררת בממד אחר של המציאות. המציאות הזאת, בהשוואה לזו שלנו, היא ערה וממשית להפליא – למעשה היא כה חזקה, אינטנסיבית ומלאת חיים וממשות צלולים וזוהרים, שהתודעה היומיומית שלנו – כשאנו פוגשים בה – מיד מיטשטשת, נעלמת ושוקעת לתוך שינה עמוקה ללא תודעה. (למעשה, זה הרי קורה בכל לילה כאשר אנו נרדמים). ההתמרה שחוללנו בחשיבה ובהכרה הרגילים שלנו באמצעות תהליך המוות, התחיה של החשיבה שתיארתי למעלה, היא הכוח היחיד שמסוגל לעורר ולהאיר כוחות תודעה עמוקים וחזקים בהרבה מאלה שעומדים לרשותנו בתודעה הרגילה. כעת, כיוון שהתיידדנו עם המוות החי, והפכנו אותו לכוח של תחייה, נוכל להעצים את כוחות הערות שלנו, מצד אחד, ובעת ובעונה אחת- מצד שני- להפחית כלשהו את עוצמת "מציאות-העל" של עולמות הרוח אליהם אנו נכנסים, ובכך להתעורר באופן מודע בעודנו שוקעים- או ממריאים- עמוק וגבוה הרבה יותר לתוךמעמקי ומרחבי תהומות הימים והרקיעים של המציאות העל-חושית. במקום הזה אדם חווה במודע את לידת  העצמיות הרוחית שלו, אשר כפי ששטיינר ביטא זאת, "העצמיות העילאית של האנושות הבאה לפגוש אותך מתוך התהום האפורה של הרוח". כן, מקום זה הוא בהתחלה מקום הסף, בין העולמות,  אפור-שחור בהתחלה, אם חושבים אותו ודרכו, מגלים אותו ותרים את צפונותיו באופן מודע. מאוחר יותר הוא נעשה מואר  וצבעוני יותר ויותר ואפשר יהיה לפתוח בחגיגה הגדולה. אבל הדרך לשם היא ללא ספק קשה ורבת מכשולים.

כמובן שכמו בעולם הארצי, תינוק רוחי שזה עתה נולד זקוק למבוגרים שידאגו לו, יאכילו אותו וישמשו כדוגמאות חיות של הכישורים שעליו לפתח ככל שהוא גדל ומתבגר. זהו אף המצב בממלכת הרוח העל-חושית. בעולמות הרוח אנו מוצאים לכן את העצמי הגבוה העטוי בגלימתו ו האתרית (החיה, הקורנת), המשמש כאם-אב-מיילדת וכמורה לעוללי הרוח שזה אך נולדו. כ"בן הבכור" של האנושות כולה, המממש ללא הרף את הייעוד  של התפתחות האנושות והאדמה, ישות זו של העצמי הגבוה היא הישות שיכולה ללמדנו כיצד לחיות ולגדול בעולם החדש הזה.  ישות זו היא המורה הגדולה של ההתהוות העתידית וכן היא מדריכה מומחית למסתורין של תהליכי ה"מוּת והתהווה". דרך ישות זו יכול עולל עצמיות הרוח (המכונה גם "רוח העצמיות" בשפת מדע הרוח) הרך הנולד המסמן את עתיד התהוותנו האנושית, ללמוד בבטחה לעמוד וללכת, לדבר, לחשוב, ובהדרגה אף ללמוד כיצד לתפוס ולהכיר את עצמו כ"אני" עצמאי בתוך המציאות העל-חושית, ממנה הוא אמור ככל שיגדל ויתבגר לפעול חזרה על החיים הפיזיים בעולם הפיזי כדי לשנותם בהתאם לכוחותיו המוסריים הייחודיים.

עכשיו תהיה זו משימתנו הבאה, והקשה לא פחות, ללמוד כיצד לחבר את שני צדדיהם של שתי העצמויות שלנו ולגשר ביניהן – "עצמיות-היום" ו"עצמיות-הלילה" – לתאם ביניהן וליצור ביניהן קשרי הכרה הדדית, עזרה הדדית ושיתוף פעולה, כיוון שאנו כבני אנוש בעידן התודעה הנוכחי רוצים להגשים עלי אדמות חיי תרבות חדשים, קהילות חדשות וכן סדר חברתי פוליטי חדש הראוי לבני אדם המבקשים באמת חופש, שוויון ואחוות-אחים. הקשרים המודעים הנטווים בין שני העצמויות הללו, הנרקמים במרחב האמצע, במפגש, דיאלוג, מיזוג ושילוב בין השמיים ובין האדמה, בין "אני" ל"אתה", הם המודל לכל קהילה עתידית, וכן המרכז שסביבו בני אדם ילמדו במהלך התקופה הנוכחית ליצור רוח שיתוף פעולה, אהבה וחירות, זה עם זה וזה באמצעות זה.  

בחיפוש אחר השפה המתאימה לרוח

כיצד אפשר לספר לאחרים באופן הולם אודות התנסויות רוחניות ותוצאותיו של מחקר רוחי?

אתה נוגע כאן באחד הפצעים הכואבים של חוקר הרוח המודרני! המחקר הרוחי הוא תהליך חי, דינאמי ביותר, בעל אופי של חניכה ממשית. אבל לאחר מכן מן ההכרח שידובר עליו... אם הדיבור עליו מתבצע דרך שיחה חיה – דיאלוג – בהלך נפש מתאים של אהבה ושל אמון ביכולתו של האדם להיות נושא של דבר הרוח הממשי,  אזי עדיין אפשרי להעביר משהו מן ההתנסות עצמה ומן המציאות שבה מדובר. כאשר מגיעים הדברים לידי טקסט כתוב, הדברים נעשים קשים במיוחד. הרוח מחיה והאות הכתובה ממיתה- טקסטים הורגים את הרוח. כמובן שזה הכרחי, כפי שאמרתי קודם, כי אחרת לעולם האדם לא היה יכול להתנתק מהרוח החיה ולחזור אליה באופן מודע ועצמאי. לכן התמרת המוות בתקופתנו הוא תנאי מוקדם לפיתוח הכרה רוחנית במצב של ערות מלאה. וכמובן, הכתיבה עדיין הכרחית כאמצעי לזכירת דברים בעולם ובציביליזציה הפיזיים. אולם המלה הכתובה, המתה, צריכה לקום לתחייה שוב ושוב, בי, בך ובדיאלוג האמתי, בהקשבה המסורה לאחר ולאחרות, וזה יכול להתרחש רק אם החיים החברתיים הופכים לממשות כאירוע חי. דבר זה יכול להתרחש רק במסגרת השיתוף האינטימי בתהליכי ההתמרה הממשיים, לא בדיבור על התנסויות חיים בלבד, אלא על התנסויות חיים שבהם השותפים לדרך מספרים על התנסויות האמת שלהם בדרך להשגת האמת. הדבר החשוב ביותר יכול להיאמר רק מלב אנוש אחד למשנהו, ומה שכתוב צריך להיות לו אך ורק תפקיד של תזכורת, של סימן דרך: "ראו, שם- בכיוון ההוא של הדיאלוג החי- קיימת אפשרות חדשה להתנסות אמת, לדיאלוג, לאירוע מימוש של אמת חדשה. עכשיו שכחו בבקשה את הספר והתחילו לחיות את החיים האמתיים...".

כיום אנו בשלים מספיק כדי להיות מסוגלים לחוות כיצד הדיאלוג הבינאישי של שותפים לדרך אמת הוא כבר לכשעצמו  מממשות רוחנית ומוסרית חדשה. אך אנו עדיין חוששים ללכת אל המקום של גילוי הקול האמתי שלנו, של "מילת הלב", מפני שאנו יודעים שאם קול זה יתחיל לומר את המילה הממשית אזי הלב יפתח עמה, ואנו עשויים להיכנס לתהליכים ולאירועים ממשיים של חניכה. רבים עדיין פוחדים מלממש את זה באמת בחייהם, אף שהם עשויים לכתוב על כך או לדבר על כך הרבה!

לכן, אני עוסק באופן פעיל בניסיונות חוזרים ונשנים, בחיפוש ללא הרף אחרי דרכים בהן יכולה קהילה לקום, לצמוח ולהמשיך להתפתח בחייה הרוחניים תוך כדי התגשמות ועשייה אינטנסיבית בעולם החומרי והחברתי המודרני. מאמציי מכוונים להפוך את היסוד החי ממנו צומחת ומתפתחת קהילת בית הספר העולמי למדע הרוח לתהליך חי מתמיד- לאש תמיד- המזינה חיי רוח וחיי אנוש וחברה המתהווים בהווה וצומחים, תוך מודעות לתהליכי הנגד העזים, לפחד, לקנאה ולכוחות האגו האחרים, שגורמים לעצירה ונסיגה כאשר הם מתגשמים בחומרי המציאות הפיזית. אחרי הכל, כולנו בני אדם בני התקופה המודרנית, כולנו אגואיסטים לעילא ולעילא! - כולנו מבורכים בהרגלים שמקנה החינוך והתרבות של זמננו, בנטיות האישיות הנפרדות והמפרידות. השאלה העיקרית היא האם אנחנו מוכנים להודות ולהכיר בעובדה הזו. אם כן, ניתן להשתמש בה ככוח מעורר ומפרה הדדית של כנות ופתיחות, ונאמנות לאמת בהכרה עצמית ממשית. אבל אם נהיה ראליים, כל ניסיונותיי בתחום הזה הראו לי שוב ושוב כמה אנו רחוקים מלהיות מסוגלים אף להתחיל לעשות את הצעדים היסודיים ביותר הדרושים כדי ליישם את התהליכים בוני-הקהילה של העתיד הקרוב.

מהן תקוותיך כשאתה צופה אל העתיד?

נעשה לי ברור שמאז תחילת המאה ה-21, יכולתנו לממש את האימפולס החדש של רוח הזמן תלוי ביכולתנו להביא ביחד שני דברים הנראים מנוגדים למדי. עלינו למצאו דרך לשלב במודע את הידע הארצי של האנושות, הכולל בתוכו גם את הידע והעשייה שצמחו מהאנתרופוסופיה, כפי שירשנו אותה פיזית מן המאה הקודמת, עם זרם ההתהוות, הצמיחה, המטמורפוזה של הרוח האמתית של האנושות והאדמה. זרם זה עובר ללא הרף שינויים בהתאם להשתנות ההיסטורית של האנושות, בכל עשור וכל שנה. הוא עבר טרנספורמציות גדולות במהלך ההיסטוריה מאז מותו של שטיינר בתחילת 1925. אבל כמובן שזה אנושי- אנושי מאוד – לרצות להמשיך את המורשת והמסורת הפיזיים בלבד, כי אותם ניתן להעביר מדור לדור, בעוד שאת זרם ההתהוות הרוחי החי עלי קודם לכל לממש בהשתנות העצמית של הווייתי הקפואה והרדומה. מה שנותר בעולם הפיזי אחרי מותו של שטיינר, ומועבר הלאה מדור לדור, זו למעשה הקליפה, או הגויה המתה, היפה להפליא, של הישות החיה שפעם חייתה בגוף הזה. רוב האנשים אינם מרגישים את ההבדל בין הגוף החי, המונפש, היוצר והפועל, והגוויה המתה הזו. אבל אנתרופוסופיה בשבילי הייתה תמיד ישות רוחית חיה ויוצרת, שעלי להתמיר את הכרתי וישותי ולעלות אליה כדי לחוות ולהכיר אותה. ומההכרה האישית הרוחית הזו, אני יכול לנסות להגשים בחיי המעשיים את מה שחוויתי היום- כי מחר, מה שחוויתי היום- כבר יהיה קליפה ריקה שוב.

לכן, בגלל שדרכי התחילה מהתנסות רוחית ממשית, ולא מהגווייה שלה שנותרה ונשמרה מלפני מאה שנים, אני מתמודד עם שאלות ה״מות והיה״ כפי שתיארתי לך למעלה. ובכל רגע ורגע של עבודתי אני שואל את עצמי, כיצד אפשר להתגבר על כל מה שממית ומשמים את הנפש, הלב, המצפון, החשיבה שלנו, והופך אותנו למקובעים ומסורתיים, שמרניים? כיצד לומדים שגם המיטב שיצרו הדורות שקדמו לנו הפך באופן בלתי נמנע לחלק מכוחות המוות של התרבות המודרנית, ורק אני- ואנחנו בצוותא בקהילה יוצרת שהוקמה למטרה זו- יכולים להקים לתחיה את הרוח כאן ועכשיו.  מכך נגזרים שינויים רבים, שאינם מקובלים או נוחים כלל בשביל ההרגלים שלנו!

למשל, רבים מדברים ואף מנסים להקים סדר חברתי, מוסדות וקהילות חדשות. אבל כל מה שהם עושים, כמובן עם מיטב הכוונות הטובות!- מתרחש בתוך המבנה של התודעה הרגילה של ימינו. כל הפעילות האנתרופוסופית מנהלת בתודעה כזו, גם עם התכנים באו ממקור רוחי חי. התודעה שמקבלת ומגשימה אותם היא רגילה להחריד. וכאשר אתה אומר את זה, שהקהילה החדשה יכולה לקום רק אם כל אחד מחבריה וחברותיה יהפכו לאמני שינוי התודעה במובן הזה, אנשים מסתכלים עליך כאילו, נו, איך לומר, נפלת מהשמיים! לא עולה בדעתם שגם האנתרופוסופיה באה משם דרך רודולף שטיינר ושעליהם ללמוד בעצמם לעשות את מה שהוא עשה. זה נחשב במיוחד בקרב האנתרופוסופים היום כבר ממש- שים לב לאירוניה החריפה- חילול שם שמיים, אם אתה מדבר על כך שאתה עצמך מביא את הדברים משם, ושכל אדם יכול ללמוד אמנות הכרה חדשה זו!

כלומר, קהילה רוחנית מודרנית הראויה לשם הזה יכולה לקום לתחיה רק אם היא חיה כפעילות נפשית-הכרתית, חיה ויוצרת, בכל אחד מהחברים בה ובעבודה המשותפת שלהם זה עם זו, באופן מודע ועצמאי. כל ארגון וניהול רגילים-פיזיים, בכלל לא חשוב על פי איזו שיטה חברתית (ראיתי מספיק יישומים של רעיונות של המבנה המשולש שמתרחשים באותו מצב תודעה רגיל לגמרי, ואינם יוצרים מציאות חברתית השונה מהמציאות הקיימת בכל סדר חברתי אחר). את הריכוזיות המודרנית שנגדה יוצא רעיון המבנה החברתי המשולש, עלינו לפגוש ולהתמיר קודם בפעילות הרוחנית האישית-והקהילתית, שבה נלמד כיצד לממש את אמנות התודעה וההכרה החדשה. זה התפקיד של בית הספר האמתי למדע הרוח, בו אני פועל בשנים הללו. כל יחיד וכל קהילה חייבים להיות המרכז העצמאי של יצירה נפשית-רוחית כזו, ורק אז ניתן יהיה בכלל להתחיל לחוות, שלא לומר לממש, את ההשתתפות האישית והקהילתית בחיי הכלכלה, החברה והתרבות, במובן מבוזר באמת. כי רק במידה וכל אדם לומד כיצד להיות אדם יצירתי בתוך כוחות נפשו וביחסיו עם רעיו ועולמו, רק באותה המידה אפשר יהיה בכלל להתחיל לדבר על כך שקהילה ממשית תלת-מגזרית יכולה התממש. עלי להיות תלת-מגזרי בעצמי, להפריד את כוחות החשיבה, הרגש והרצון מהאגואיזם הריכוזי שלי, כדי בכלל להתחיל להבין מה פרושו של הרעיון החברת המשולש. אנשים בעלי תודעה רגילה, גם אם הם קורים לעצמם אנתרופוסופים, אין זה משנה, כל עוד הם חיים, חושבים ופועלים ממרכז אגו ריכוזי אחד ואחיד, לא יוכלו כמובן ליצור ביזור חברתי חיצוני כלשהו. כל עוד ה"מרכז שולט" – וכוונתי כאן לכל המרכזים, החל באגו הקטן והרודני שלי ושלך וכלה בכל ועד בית, רשות אזורית, מפלגה, וגמור בראשי ממשלות ותאגידים- האנרכיה תשלוט וההרס יתעצם ללא גבול. הסיבה לכך היא שסדר, משמעות, ארגון, יכולים בזמננו להתפתח רק מתבונה משותפת, משיתוף חופשי של בני אדם הפועלים בצוותא ומרצונם החופשי למען מטרה אמתית. או שלמרבה הטראגיות האנושות תמשיך בכיוון הנוכחי ואז יראו לנו חס ושלום הקטסטרופות של המאה ה-20 כזניחות לעומת מה שצפוי לנו במאה הגלובלית שלנו.

כוחות התחייה, שהם פרי הסבל הרב שיצרה המאה ה-20, יהפכו לזרעים מועילים שיצמחו ויבשילו במאה הזו רק דרך אנשים מבוזרים שהתחילו להכיר בעובדה שהחיים הם שלמות אחת ושכולנו תלויים זה בזה ויכולים להקדם רק כאשר אני משרת אותך ואתה אותי. רק יכולות אנושיות וקהילתיות  מבוזרים, גלובליים, "פריפריאליים", קוסמופוליטיים, מרמת הפרט ועד רמות גדולות יותר יכולים לפעול היום ובעתיד הקרוב פעולה מרפאה וטובה.

הבה נקדיש את פעילותנו בקרב האנשים המבקשים אחר מדע הרוח החי, שיש ליצור כאן ועכשיו מהמקור הרוחי החי,  כדי ללמוד כיצד להתייחס באופן חדש לגמרי לאני שלנו ושל זולתנו, לקהילות ולמוסדותינו החברתיים והתרבותיים שאנו חלק מהם. ובעיקר, לבניית הקהילה העולמית החדשה שמעבר לכל גבולות הדם והתורשה, המגדר והשפה והתרבות, הלאום והגזע. לשם כך עלינו ללמוד כיצד להיות מעמיקים כמו מהירים, ענווים כמו יצירתיים, מקושרים זה עם זה, גמישים מאוד בהתייחסות לנטייה שלנו לקפוא על שמרינו,  ומהירי פעולה ויצירה בזמן האמת של ההתהוות הרגעית החיה, כיוון ש"האירוע מגיע כגנב בלילה" ואנו ישנים עדיין שינה עמוקה. אז נהיה עסוקים פחות בביקורת ושיפוטים של אחרים, כי ידינו תהיינה מלאות עבודה חיובית והגשמה מעשית של כוחות הרוח והאדם החדשים והחזקים אותם אנו יכולים לפגוש וליישם בתוך עצמנו תחילה ובכל מקום שנבחר.

קטעים מעודכנים מראיון עם ד"ר ישעיהו בן-אהרן עם תומאס שטיקלי בשבועון "DasGoetheanum" מס' 7/ 2001 דורנאך, שוויץ.

הראיון בשלמותו מובא במהדורה השניה של הספר: The New Experience of the Supersensible