חניכתו של המלך דויד: חלוץ התפתחות האדם המודרני

חניכתו של המלך דויד: חלוץ התפתחות האדם המודרני

ההרצאה היום תשלים את תיאורי חניכת יצחק ומשה בהצגת חניכתו של דויד המלך כובש ירושלים, מייסד בית המקדש ויוצר שושלת המשיח. כפי שציינו בתחילת ההרצאות הללו, "ירושלים" היא סמל ממשי לאדם עצמו, נציגת הביוגרפיה של אנושות כולה, בה עבר הווה ועתיד, ראשית-אמצע-אחרית, הם תמיד בבחינת "הווה מתהווה נצחי", בו ״אהיה אשר אהיה״ הוא באמת מהות ההוויה המתהווה. הביוגרפיה של כלל האנושות נאספת בה, חוזרת ומתהווה בה, וצומחת הלאה לאופקים חדשים. היא האדם במלוא הווייתו והתהוותו, כצלם אלוהים שהופך מתמונה עילאית לממשות יותר ויותר. בירושלים הזו מתרחש תמיד אירוע ההתהוות, החניכה של האנושות כולה. אירוע זה מתממש בחניכת האבות בבית המדרש של שם ועקדת יצחק, בחניכת משה, שגם אם פיזית היא מתרחשת מחוץ לארץ המובטחת, בחורב, היא מתרחשת בדרך המסמנת את הדרך המתמדת לירושלים; ובחניכת דויד המניחה את יסודות הרוח לבניית המקדש על ידי שלמה וחירם, בניסיון הראשון לאיחוד הזרמים של קין והבל, השמש והירח, יהווה-אלוהים ואל-עליון. וזה המקום בו המוות של האדמה הופך לחיים חדשים, בו האדמה והאדם קמים לתחייה לראשונה. ירושלים זו, חניכה זו של האנושות על ידי המורים הגדולים המתגשמים בעם הנבחר, הופכת את "אחרית הימים" לממשות צעד אחר צעד ומוסיפה בכל דור ותקופה עוד אבן פינה אחת לבניין הרוחני הכלל אנושי של "ירושלים של מעלה".

בהרצאה השנייה הכרנו קטע מהאגדה המתאר את האדמה הנפרדת מהשמיים, את צערה וכאבה עם בוא המוות לעולם, ואת כמיהתה לגאולה, ואת אלוהים המבטיח לה שבעתיד תשוב להיות זרע שמש קורן ומעניק חיים. סימבולית-ריאלית תמצית גורלה של האדמה כולה מיוצג בירושלים. כפי שתיארנו, בטרם נקראה ירושלים בשם זה היא הייתה מקום החניכה המרכזי של האנושות בעידן הבתר-אטלנטי, אחד ממרכזי החניכה של מורה האנושות הקדומה, נוח-שם-עבר-מלכי-צדק. תחילתו של מרכז זה של "מלך שלם" מגיעה עד נבכי הזמן הפרהיסטורי. אבל ניתן לומר כי מאז ומעולם ירושלים שימשה כמקום האב-טיפוסי, הממקד בתוכו את קרני האור שיצרו כל התרבויות וכל המורים הגדולים של האנושות. היא הראש, הלב והטבור של העולם, כלומר המרכז של כל המרכזים, כפי שראינו ועוד נראה בהרצאה הזו.  זוהי נקודת ההתחלה שבה האנושות נולדה, גן-עדן, יצירת האדם, מות האדם הראשון, זה המקום שהתחיל להתגשם בראשונה והמקום שגם הזדקן ומת בראשונה. וזה המקום עליו מתחולל אירוע הניצחון על המוות והתחדשות האדמה והפיכתה לזרע שמש קורן ביקום. אולם עיר זו נוסדת וקמה בליבו, נפשו והכרתו של האדם, כמפעל משותף של כל בני האדם המבינים את משמעות התפתחות האדמה כפי שהיא מתוארת כאן. וחלקו של דויד במפעל זה הוא מכריע, מכיוון שהוא יכול להיות מייסדה של ירושלים ברמה החיצונית, רק בגלל שהייסוד החיצוני נבנה על הייסוד הפנימי. המקרא מתאר לנו את קורות חייו רבי התהפוכות - המלחמות הבלתי פוסקות, הנפילות ומעשי הריפוי, הטרגדיות וההתגברויות - בפירוט כה רב, עד שאנחנו מרגישים שמדובר באדם בן זמננו; אדם החי ופועל רק בעולם הפיזי החיצון, בגלל שהסוד והרז של חניכתו מוסתרים היטב מהקורא, הנמשך אל עלילות חייו כאל סיפור מתח אנושי מרתק. אלא שכאמור, מאחוריו מסתתר אחד מסיפורי החניכה החשובים והנשגבים ביותר של האנושות, שכל שנוכל בהרצאה אחת הוא להצביע על מהותו העיקרית.

הר ציון: "יְפֵה נוֹף מְשוֹש כָּל-הָאָרֶץ הַר-צִיוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶך רָב" (תהילים מח ג)

כגיבור שמש צפוני-היפרבוראי, ״אדמוני עם יפה עיניים״, רועה צאן, איש טבע, עולה לפנינו דויד הצעיר כהבטחת אור, יופי וטוהר, מוסיקה ושירה, ריפוי ואומץ לב. הוא מביא עמו את עולם השמש הקדום ועמו מעין גרסה עברית משולבת המכילה את כוחות הרוח של אל השמש אפולו, נגן הלירה השמימית, נושא קשת האור הלוחם בדרקון-הנחש האפל בתהומות, עם כוחות המרפא של מרקור-רפאל ואורפיאוס. ייעודו הוא להגשים את מטרות הרוח של האנושות בעולם החומרי הקשה. יהיה עליו לעבור מגובהי השמש, מהר ציון וכוחות החיים הטהורים שמגיעים לסיומם, ולרדת ארצה, להגשים את ירושלים, את בית המקדש, ואת הפולחן האלוהי, שניתן בסיני, על האדמה בארץ המובטחת, בהר המוריה, הוא הר הירח והארץ המתקשים והולכים. אף לא גורל אחד מכל גורלות המורים הגדולים של המקרא - אבות ואימהות, יוסף ומשה, שופטים ונביאים - לא ממחיש מעבר זה באופן כה חד, חותך ואף כואב, כמו בחייו החיצוניים ובחניכתו הרוחנית של דויד. הוא גיבור השמש, אשר כאורפיאוס היווני, מיועד לרדת לתהומות השאול - ל״גיא צלמוות״ כדבריו - כדי למצוא שם ולייסד שם - בדם ליבו, ניתן לומר - את ״אבן השתייה״ עליה יקום מקדש אדם-עולם החדש.

דרכו של דויד לכיבוש הר המוריה מתחילה מהר ציון ועיר דויד. דויד, נעים זמירות ישראל, לא מיהר לכבוש את הר המוריה, וקודם כל כונן את משכנו בהר ציון ובעיר דויד. כפי שנראה בהמשך, הר ציון שונה במאוד מהר המוריה. יחד עם בית לחם, מקום הולדתו של ישוע, שהוא גם מקור החיטה - הלחם והיין - התקיימו בו משחר ההיסטוריה מסתריות של האם הקדומה, אם האדמה הפורייה, של הנשיות בכלל, שקודשה בטקסי חניכה כנעניים ויבוסיים (מגילת רות במקרא היא הד מאוחר למסתריות הללו);  גם הר ציון  מצביע אל הזוהר הקדום של עולם השמש הקדמונית, עולם הטבע החי והטהור שבטרם התערבות לוציפר-הנחש, שעוד שימר הד אחרון מעולם החיים האלוהיים היוצרים שהולך ומסתיים. זה העולם שעליו אמר המשורר אמיר גלבוע את המילים היפות האלה:

בימים קדומים קדומים

הכול היה שמש

והכול היה הר.

זהו הר ציון, הר השמש הקדום. בתוך המכלול של ירושלים הוא שימר את אווירת הנעורים של הילדות, את הזיקה למקורות החיים, מעין "מובלעת גלילית" רווית מעיינות מים ושופעת ירק, נווה מדבר בתוך יהודה המדברית, המתקשה ומזדקנת, שהר המוריה הוא סימלה מִנִי אז.  דויד הצעיר שייך לבית לחם והר ציון, בעוד ששלמה בנו (שנולד מחטאיו, אחרי שהתרחק ממקורותיו הטהורים), והמקדש שהוא יקים, שייכים כבר להר המוריה; ההר שייעודו להגשים, למצק ולהחצין בעולם הפיזי ובתרבות חיצונית את מה שעד הזמן הזה שכן עדיין "באוהל מועד" הנע ונד, ואשר דויד, שיכור משמחה, היה שר ומרקד לפניו. אבל מצד שני, דויד עצמו הוא שעושה את הצעד המכריע למעבר מעולם השמש הקדמוני וגן-העדן לעולם הירח המדברי והמסתגר של יהודה, מבית לחם והר ציון אל המוריה. הוא בונה את הגשר על פני התהום המפרידה ביניהם. הוא מעביר את כובד המשקל של התפתחות העם הנבחר מהשמש הקדומה אל הירח והאדמה, מהר ציון  אל הר המוריה.

הר המוריה: ייקוב הדין את התהום

הר המוריה המסמן את הדרך אל העולם החומרי שמתגבש ומתקשה, כיסה והסתיר את התהום הוולקנית ופעילות האדמה הקמאית המאיימת מדי פעם לפרוץ ולהרוס את העולם הפיזי העליון החיצון. פעילות ארצית קמאית זו - סוערת, כאוטית, בה משולבים כוחות איתנים של אש ומים - גרמה בעבר לאסונות הטבע הגדולים, שהמבול היה האחרון בין האסונות הגדולים שבהם. כוחות אלו נאספו ונאסרו, קובעו והודחקו במעמקים, שם הם סגורים ועצורים - על בלי-מה - מתחת למקדש שייבנה על אבן השתייה, שתסכור את התהום.

עיון במקורות מגלה שבעולם העתיק כבר הייתה קיימת מודעות לכך. עוד היום אנחנו יודעים - ולעיתים קרובות גם מרגישים - שרעידות האדמה מתרחשות באופן קבוע מתחת לרגלינו, והדבר קשור למבנה הגיאולוגי והסיסמי של ישראל, בין השאר גם לבקע הסורי-אפריקאי, הנגרם בשל התרחקות לוחות היבשות של אפריקה ואסיה שנמשכת גם בימינו. קרבתה של ירושלים לים המלח, לסדום ועמורה, הורגשה תמיד גם במובן הדתי-מוסרי באופן הזה: היא יושבת על פי תהום, המוליכה למעמקים האפלים ביותר של האדמה. וניתן לשער שבימים קדומים פעילות האדמה הזו הייתה אינטנסיבית עוד יותר ורגישותם של בני האדם למשמעויותיה העמוקות הייתה עדיין חלק מהתודעה הרוחית הקדומה, שהלכה והסתיימה כדי לפנות מקום לכוחות השכל והמודעות העצמית.

האגדה מספרת שכאשר אברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק, הר המוריה טרם היה קיים, וכי המקום היה עדיין עמק. לכן אמר הקב"ה, שילך אל "ארץ המוריה״ ולא ל״הר המוריה״. רק לאחר שיצא לדרך אירעה שם התפרצות וולקנית שהעלתה לבה, אפר, סלעים, ושינתה את פני האדמה לגמרי. כך נוצר גם הנהר שלא אִפשר לאברהם אבינו להמשיך בדרכו ואילץ אותו להמתין שלושה ימים עד שההתפרצות הוולקנית נרגעה. וכיוצא בזה, למשל, בדברי הימים ב' (כו יט) מספר הנביא, כי עוזיהו השתכר מגודל הצלחתו בניהול המלוכה וביקש לקחת לעצמו גם את כתר הכהונה. הוא נכנס לבית המקדש, למקום בו הכניסה מותרת לכוהנים בלבד, ורצה להקטיר קטורת על גבי המזבח, חרף התנגדות הכוהנים. ואז מספר הנביא: "ויִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה'... וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ... וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה' "..(שם יט-כ). הנביא לא סיפר מי ומה דחפו אותו לצאת. הנביאים ישעיהו ועמוס מגלים בעקיפין מה היה שם: "ויָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו ד); "הָפַכְתִּי בָכֶם, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, וַתִּהְיוּ, כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד יא). ומסיקים ששתי הנבואות מתייחסות לאותו אירוע, כי לא ידוע על אירוע דומה בבית המקדש.

יוסף בן מתתיהו סיפר על מה שאירע לעוזיהו:

אולם עוד הוא מדבר ורעש גדול הרעיש את האדמה והמקדש נתבקע ונגה שמש מבריק הבהיק... עד שנסתמו הדרכים והפרדסים של המלך... ("קדמוניות היהודים", ספר 9, 225-222; וגם בירושלמי ברכות פ"ט,ה"ב: וכיוצא בזה, מספרת גם הברית החדשה על רעידות האדמה שפקדו את הר המוריה בזמן הצליבה בגולגולתה).

 על דויד מוטל לחיות ולחוות - כפי שאיש לא יכול היה לעשות זאת לפניו - את תהומות הנפש והרוח שעובר האדם, כאשר הוא יורד לאדמה, ומבקש להגשים את הרוח עד למעמקי החומר ההולך ומתמצק, הולך ומתנתק מהרוח החיה והיוצרת. היום קשה לנו עד מאוד להבין, שלא לומר להרגיש ולחוות, שמעמקי הנפש ותהומותיה הם אותו המקום - רוחנית, מוסרית ומהותית - כמעמקי האדמה עצמה. אנחנו חווים את חיינו הנפשיים כפנימיים וסגורים בתוך גבולות העור של הגוף הפיזי, ולא ככאלה הקשורים לעולם הממשי, הרוחי, החיצון. אבל מדע הרוח בכל הזמנים יודע היטב כי כל מה שמתרחש בתוכנו, במודע ובלא מודע, מתרחש בה בעת בעולם הממשי מחוצה לנו. וכי כל מחשבה, רגש, יצר ומעשה של האדם מוצאים את ביטויים בעולם הרוח, באופן הנסתר מהחושים הפיזיים. וגם ההפך הוא נכון, ישויות רוחיות, תהליכים וכוחות הפועלים ביקום ובמעבה האדמה, המשפיעים עלינו ללא הרף, מתחוללים עבורנו בלא מודע, כדי לא להמם ולהדחיק את חיי הנפש המודעים של האדם היום. חניכה פירושה להפוך ולהיות מודעים ולחוות את העובדות הללו כשם שאנחנו חווים את עולם החושים הפיזי מסביב לנו. לכן, כאשר נדבר בהרצאה הזו, לכל אורכה, על ״התהום״, יהיה עלינו להתאמץ ולזכור ואף לנסות להרגיש בליבנו שלנו, שתהומות הנפש הם תהומות האינדיבידואציה, כלומר, כל מה נפש האדם חייבת לפתח לאחר הגרוש מגן העדן וחיזוק האני והאגואיזם הכרוך בכך. תהומות אלו חייב האדם השואף לחניכה להכיר, כי חניכה אמתית לוקחת את האדם בשני הכיוונים בעת ובעונה אחת: לגבי הרוח האלוהית הבוראת מכאן ולמעמקי הנפש והגוף מכאן. המתקדש היורד למעמקי אפלת נפשו, מוצא את מקבילת של כול כוחות הנפש הנמוכים של האדם במעמקי האדמה, שגם היא יצור חי, מונפש ובעל רוח. ולכן, חיו של דויד, הכרתו הגוברת את גבהי ותהומות נפשו, המתוארים באופן חיצוני במקרא, הם ביטוי נפשי-חיצוני נאמן לעלילות חניכה אמתית הלוקחת אותו בתודעה רוחית מלאה אל מעמקי האדמה - שהם מעמקי ליבו, והשניים הם באמת אחד - כדי להגשים את ייעודו הגבוה למען האנושות. יהיה עלינו לזכור זאת כאמור בהמשך, כאשר נעמיק את הבנתנו בהיבטים האזוטריים-רוחיים האובייקטיביים של חניכתו, ולהרגיש בליבנו שלנו כיצד עלילות אלו מתרחשות בה בעת גם בליבו, נפשו והכרתו כאדם ממשי.

על דויד מוטל להפנים ולגאול בנפשו הוא ובנפש העולם את תוצאות דרמת הפיתוי והחטא, הגרוש מגן העדן, רצח האח, והתמרתם, דרך הגאולה והריפוי, שהי דרמת החניכה הממשית: ההתמרה לטוב של כוחות הנחש, לוציפר, האגו, שהכרנו בהרצאה השלישית ובחניכת משה, חוזרת ומתעמקת עוד יותר בחניכתו של דויד. פרושו של דבר לעבור באופן הנפשי האינטימי ביותר את כל תוצאות האינדיבידואציה, את שלבי ואירועי הגרוש והנפילה, הטרנספורמציה והגאולה, שהם הגשר מהר השמש והחיים הקדומים - שלא ידע עדיין את התשוקה, האגו והמוות - אל ההר של המוות ושל התחייה, הר המוריה. כגיבור שמש קדמוני דויד חייב לרדת לתהום, "לגעת בצינור", ככתוב, המוליך למעמקים, להכיר את מעמקי הרוע והטעות בנפשו  הוא וביסודות תבל - כי השניים אחד המה; וכל זאת כדי לכונן יסוד מוצק ובטוח לבית המקדש ולהכין את זרע הרוח ממנו יעלה ויצמח צמח המשיח כבן דויד וכחוטר לבית ישי. דויד וממשיכיו העניקו את פריה הכלל אנושי של חניכה ייחודית זו ביצירה הדתית המופלאה והעמוקה ביותר של האנושות, ספר תהילים:

 גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי; (תהילים כג ד).

המשיכו לקרוא את כל ההרצאה

ירושלים: שליחות העם העברי לביוגרפיה הרוחנית של האנושות