מעמד הסנה הבוער

מעמד הסנה הבוער

מדיטציה רבת עוצמה היפה לכל עונות השנה

בספרי ״ירושלים: שליחות העם העברי לביוגרפיה הרוחנית של האנושות״ תיארתי את מעמד הסנה הבוער, כפי שהוא נחווה במדיטציה המתוארת למטה, המוליכה- אם נתמיד בה במשך זמן רב- לחוויה והכרה של רזי המטמורפוזה, ההתמרה וההתהוות של האני האנושי.

״ אם כל צמח צנוע, כל חרצית וסביון ישראליים מצויים, במהלך המטמורפוזה שהוא עובר לפני עינינו בעונתו, מממש את סוד המטמורפוזה, המוות, ההתמרה והתחייה — בעוברו את שלבי הצמיחה והגדילה הארציים, ההתעלות הקוסמית בפריחה, הפריה והבשלת הפרי, והחזרה כזרע מלא חיים חדשים לחיים ארציים חדשים — מיהו באמת עוף החול, הפניקס? זהו ״האני״ במהותו הרוחית, הישות של המטמורפוזה עצמה, החוזר ומתגלגל, דרך לידה ומוות וחיים ארציים חוזרים, כשהוא קם שוב ושוב, חדש ומפותח יותר, מהאפר של החיים הקודמים, לחיי הרוח בין מוות זה ללידה הבאה, כדי לשוב ארצה לחיים חדשים משמעותיים ויצירתיים יותר.״

כאמור, לא עצם הראייה של הסנה הבוער היא שמייחדת את משה משאר בני האדם בתקופה ההיא, ובוודאי לא מגדולי בעלי הראייה הרוחית בקרב העמים במזרח דאז. הבה נבהיר לעצמנו בצורה יותר מוחשית מה בעצם כל אדם בעל ראייה על-חושית, בדרגה די אלמנטרית, יכול לחוות בהתנסות העל-חושית הזו המכונה כאן "הסנה הבוער". מה בעצם רואה אדם בשלב הראשון של ראייה על- חושית? הבה נתבונן בשולחן הזה שלפניכם. במבט החושי הרגיל, אני רואה רק את קווי המתאר הפיזיים של השולחן. הראייה העל- חושית קולטת גם את שדה הכוח האתרי העוטף אותו, ומעבר לו גם את הילתו האסטרלית, ולכן היא קולטת את זרימות וקרינות האור והחום, הצבעים, הזרמים והמערבולות הנסתרים מהעין הפיזית,העוטפים את השולחן הפיזי הזה מכל הכיוונים. זוהי ההילה העל-חושית שמקיפה אותו כל הזמן ורק אנחנו, בתקופה המודרנית, לא מסוגלים לראות זאת באופן טבעי (אם כי מספרם של האנשים המתחילים לראות זאת שוב גדל והולך כל הזמן, וימשיך לגדול בעתיד). כעת, להילה הזו ישנם רבדים שונים, החודרים זה את זה, ואין זה המקום והזמן להרחיב על כך בפירוט. אבל לצורך העניין שלנו כאן, חשוב לציין כי שכבת ההיקף הראשונה של ההילה עשויה מכוחות אתריים של חום, והיא מכונה גם "אש" בשפה האזוטרית. זו באמת הילה דמוית אש — היא נראית כאש, זורמת ומתהווה, עולה ונסוגה, הגם באופן עדין ודק ושקוף לאין סוף, שהינו הרבה יותר דינמי, חי, מהאש הפיזית-חושית.

 מה שאש על-חושית זו מגלה הם הכוחות האתריים, שהם הכוחות החיים המעצבים, המזינים, המחיים ומצמיחים כל דבר בעולם הפיזי. בעוד שסביב העצמים הדוממים כמו השולחן הזה כוחות אלו רק נרמזים בהיקף של האובייקט ואינם חודרים את גופו החומרי ומחיים אותו במפנים, בעולם הצומח והחי הם זורמים לתוך הגוף הפיזי והופכים אותו לגוף חי, צומח, ניזון ומתרבה. בצומח, ובמיוחד בחיה, הם גם באים לידי ביטוי אינטנסיבי, במיוחד בזיקתם לכוחות הקוסמיים, כוחות הכוכבים והכוחות האסטרליים. כאמור, מצד אחד, בדומם ההילה מהווה רק מעטפת חיצונית, ואילו בגוף הצמח, החיה והאדם כוחותיה הופכים להיות גם כוחות פנימיים שמארגנים ומעצבים את הגוף החי, האורגני, מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת. מצד שני, כוחות הנפש, או הגוף האסטרלי, שנשארים חיצוניים גם בצמח, ומעצבים אותו רק מבחוץ, הופכים להיות פנימיים בחיה ובאדם. אבל לכל חוקיות יש את האירועים הסינגולריים, הייחודיים שלה. הנפשי-אסטרלי החיצוני שנשאר ברגיל מחוץ לגוף הצמחי, מתקרב ואף נוגע, כמו חודר, בעדינות, את האורגני-צמחי בשלב מסוים בחיי הצמח. ודבר זה מתחיל בדקות עם עיצוב ניצן הפרח, ואז נדלק בעוצמה בזמן הפריחה עצמה וכל הקשור בה (הפריה, האבקה, יצירת הניחוח והצוף, הקשר לעולם החרקים). הגוף האסטרלי של הצמח שברגיל מרחף מעליו כמו ״נוגע״ בו מבחוץ ומחולל את המטמורפוזה המפתיעה הזו, (שאינה אלא עוד מאחת מאין ספור הקפיצות האבולוציוניות האיכותיות הללו שהמדע החומרני מאז דארווין מתחבט בהן ללא מוצא), שהופכת את הצמח הירוק לפרח צבעוני ומרהיב.

 נגיעה זו היא מעין ״נשיקה קוסמית״ כוכבית, של הגוף האסטרלי, בצמח הירוק שכמו ״מדליקה״ אותו. "נשיקה" טהורה זו של כוחות הנפש הכוכביים, של נפש היקום, מבחוץ, הניתנת לכוחות החיים האורגניים של הצמח, מתמירה אותם, מחוללת בהם מטמורפוזה מופלאה. אפשר בהחלט גם לומר, אם מתבוננים בקפידה, שהיא כמו "מציתה" אותם (זוהי תמונה כמובן, אבל בכל זאת תמונה מדויקת). כאשר אני מתבונן, לשם משל, בצמח העובר מהשלב הירוק לשלב הפריחה, ברגע בו העלה הירוק מותמר לעלה הכותרת הססגוני, וניצן הפרח נפתח לעולם, אזי אראה תהליך זה בהילה שלו, כי הכוחות האסטרליים, שעד אז רק עטפו את הצמח מבחוץ, נושקים לו ברכות במקום שבו הפרח נוצר. והם שהופכים את העלה הירוק לעלה הכותרת הססגוני, והם שפועלים ביצירת הריח, הצוף ושאר הדברים הנפלאים והמתוקים האלו, ומזמנים אליו את יופיו של העולם המרפרף והמזמזם של פרפרים ודבורים. לכן, כך נראה הדבר בכללותו אם נישאר כרגע בתחום הצומח, אליו קשור הסנה הבוער: הגוף הפיזי של כל צמח (בדומם כאמור זה אחרת) הופך לאורגניזם צמחי חי — כלומר, לאורגניזם חי ונושם, בעל כוחות צמיחה, חילוף חומרים, גדילה, עיצוב צורה ורבייה — בגלל שהוא חדור על ידי גוף נוסף, על חושי, הקרוי ״הגוף האתרי״ או ״גוף הכוחות המעצבים״, בו מאורגנים כוחות החיים המעצבים; ואילו ההילה של הגוף האסטרלי הקוסמי-כוכבי, הנושאת את כוחות הרגש, התשוקה, והיצר, שמתגשמים בגוף הפיזי ובגוף החיים של החיה והאדם, כמו נוגעת בו רק ברגעים חגיגיים מיוחדים, ביצירת פלא הפרח, ההפריה, הפרי והזרע. אלו הם אירועי החניכה בחייו של הצמח! אלו הם אירועים של נשיקה, הפריה, התמזגות, כלומר של מימוש האהבה במפגש בין עולמות הרוח העליונים לעולמות הפיזיים התחתונים. כך נוצר הזרע החי שימשיך את זרם החיים של הפרח אחרי נבילתו וקמילתו.

 אם אנחנו מתבוננים בתהליך זה היום, עם כוחות ראיה רוחית מודרניים, ביכולתנו לתאר במדויק, שלב אחרי שלב, כיצד ברגע זה של אהבה צמחית-כוכבית טהורה (שבה לא מעורבים שום יצרים ותשוקות שיש לנפש החיה והאדם, המוגשמת במלואה בגוף), הגוף הפיזי- אתרי של הצמח הפורח מופיע כמוצת ובוער באש האהבה היוצרת של הבריאה; וכמובן שהגוף הפיזי-אתרי של הצמח הרגיל, באמת עולה באש — כי העלים הירוקים, מלאי החיים, אכן עוברים תהליך של מוות כאשר הם הופכים לעלים הצבעוניים, ולכן גם קצרי החיים של הפרח. — וכאן המקום לעבור מהתהליך האורגני-קוסמי של הצמח הפורח, אל האירוע הרוחי הייחודי של הסנה הבוער. ב״צמח״ הזה מומחשת מהות המטמורפוזה שבצמח הרגיל יורדת עד לגוף הפיזי והאתרי, וגורמת למוות האורגני הטבעי עם הפריחה ועשיית הפרי והזרע, שמוביל לחיים חדשים בצמח הנובט ומלבלב מהזרע שקם לתחיה מהמוות של הצמח האב; ואילו בסנה מומחש תהליך המטמורפוזה הזה בצורתו העל-חושית הטהורה, בו המהות הרוחית של ההוויה כולה (ולא רק של צמח ממשי זה או אחר), אלא המהות, הישות של התהוות הבראשית הקיימת לעולם ועד, בעבר הווה ועתיד, אם תרצו, מופיעה ככזו, כנצחית, כלומר, כ״נשרפת״ ואינה "מאוכלת", אלא מגלה למשה את סוד עוף החול (הפניקס) בהתהוותו הנצחית, בקומה תדיר לתחייה מתוך האש; או אז אנו רואים כיצד כוח הבריאה, היצירה וההתהוות, יוצר שמים וארץ וכל אשר בהם, מותמר ועולה למישור גבוה יותר, אסטרלי-רוחי נצחי, מתוך התגשמותו הקודמת שיצרה ועיצבה את החיים הפיזיים, הצמחיים, החייתיים והאנושיים על פני האדמה; אנו מצטרפים לחווייתו הנשגבה של משה, המתאחד עם אש הרוח היוצרת, הבוערת באני המתקדש של האדם, המתעלה עמה לגבהיי הרוח מהם נוצר ושמהם התגשם לראשונה על פני האדמה כאדם; זו אש הניצוץ האלוהי, הנשמה, הניצת ובוער במלוא עוצמתו ויופיו בשיא החניכה, אש הנובעת ומונעת על ידי כוחות נפש ורוח שמימיים, המתעלה מהאדמה לגבהים, ומתאחדת עם כוחות ההתהוות האלוהיים של היקום הרחב — כדי לקבל מהם את זרע הרוח העתידית, שיממש את הטרנספורמציה של האדמה והאדם בשלב האבולוציוני הבא שלהם — באירוע של ההפריה הקוסמית.

והנה, זה מה שראה וחווה והתנסה בו משה באירוע הסנה הבוער באש האלוהית-רוחית — בוער ואינו אוכל — אותו ניתן לראות נרמז גם היום בכל פלא אירוע של מטמורפוזה בטבע, כפי שתיארתי כאן. אבל משה פסע צעד אחד כביר קדימה, מעל ומעבר לראייה זו. לא רק שהוא ראה את הגוף הפיזי, את גוף החיים, ואת עובדת היותו של גוף החיים הזה חדור באש האסטרלית הקוסמית, אלא שהודות לחניכתו במסתריות איזיס ואוזיריס המצריות של הרמס, היה ביכולתו לראות באש האסטרלית-נפשית את הידלקותו והתגשמותו של ניצוץ הרוח האלוהית ולחוות ניצוץ זה כמהות האלוהות החיה ופועלת באני שלו. דרך הכרתו וישותו שלו היה ביכולתו לחוות את הישות האלוהית- רוחית עצמה, ישות האני האלוהי, הנצחי, שהווה, היה ויהיה, המתגשמת והולכת באדם ובאדמה. הבה נזכור שמשה חווה בעצמו את גורל אל השמש אוזיריס, שבותר לבתרים על ידי סת-אהרימן האפל, חי את גורל איזיס האלמנה, אלת הירח, המחפשת ומוצאת אותו בשאול, מקימה אותו מהמתים על ידי אהבתה ונאמנותה, מתמזגת אתו שוב ויוצרת חיים חדשים, בהם המתקדש, משה, קם לתחייה כבן המשותף של השמש, הירח והאדמה, בן ההבטחה והתחייה של האנושות, הורוס-יצחק, וכעת סיים את חניכת ההכנה לשלב החדש אצל יתרו. לכן הוא יכול היה לתפוס ישירות — בתוך, ודרך שלוש מעטפות הגוף של העולם הפיזי (שהסנה מייצגו) — לא רק את מגע ההפריה האסטרלי שעובר כל צמח בעת הפריחה, אלא את נשיקת ההפריה האלוהית המוענקת לעולם ולאדם על ידי הניצוץ האלוהי היורד מעולמות עליונים, את הגרעין, הליבה הרוחית-אלוהית; הוא היה בזאת למורה הגדול הראשון של האנושות שיכול היה לחוות, על האדמה, ובתודעה עצמית מלאה, את נוכחותה היוצרת של הישות האלוהית שבראה, בוראת, ומתחזקת את העולם הפיזי שלנו, היורדת בהדרגה מתקופה לתקופה ומתקרבת לאדם ולאדמה, מעולמות הרוח האלוהיים הנצחיים ומשם חודרת את האני של האדם ומהווה את הניצוץ החי של אני זה. ישות זו משה כינה — בספר בפרק א׳ של ספר ראשית שמבטא כמה מרזי חניכתו המשמעותיים ביותר — "אלוהים" ברבים, כל עוד היא פעלה בבריאת גרמי השמיים וממלכות הטבע, ובפרק ב' הוא מכנה אותה "יהווה-אלוהים", בעלת אני מרכזי אחד, לאחר שגמרה אומר לברוא את האדם בצלמה ובדמותה. מעמד הסנה הבוער מאפשר לנו הצצה מקרוב לקודש הקודשים של חניכת משה, למקום המפגש הראשון שלו, כמו פנים אל פנים, עם האלוהות הזו, שמשה היה הראשון לחוות בה, לתפוס אותה, לשמוע אותה ולהבין אותה כאן ועכשיו, בתוך העולם הפיזי (ולא כמו המתקדשים הקדומים, רק מחוץ לעולם הפיזי, בעלייתם לספרה הרוחית של השמש ושבעת הרקיעים).

אם כל צמח צנוע, כל חרצית וסביון ישראליים מצויים, במהלך המטמורפוזה שהוא עובר לפני עינינו בעונתו, מממש את סוד המטמורפוזה, המוות, ההתמרה והתחייה — בעוברו את שלבי הצמיחה והגדילה הארציים, ההתעלות הקוסמית בפריחה, הפריה והבשלת הפרי, והחזרה כזרע מלא חיים חדשים לחיים ארציים חדשים — מיהו באמת עוף החול, הפניקס? זהו האני במהותו הרוחית, הישות של המטמורפוזה עצמה, החוזר ומתגלגל, דרך לידה ומוות וחיים ארציים חוזרים, כשהוא קם שוב ושוב, חדש ומפותח יותר, מהאפר של החיים הקודמים, לחיי הרוח בין מוות זה ללידה הבאה, כדי לשוב ארצה לחיים חדשים משמעותיים ויצירתיים יותר. ומשה היה האדם הראשון שהתקדש ברזי חניכת ״הפניקס״ במלואם, ומה שיצחק חווה עדיין בין השמשות, אם אפשר לומר זאת כך, הופך אצל משה לכוח שמש של צהרי-היום, לכוח המודע של האני שיעניק לעם הנבחר את התנופה והעוצמה הדרושים להמשך האינדיבידואציה וההפנמה של האני באלף שנות התהוותו הבאות.

המשך לקרוא בפרק החמישי: חניכת משה