מות האדמה ותחייתה — התמונה הקוסמית

מות האדמה ותחייתה — התמונה הקוסמית

ירושלים: שליחות העם העברי לביוגרפיה הרוחנית של האנושות

מתוך המבוא להרצאה 2

כאשר מדברים היום על ירושלים, אני מרגיש צורך להקדים ולומר כי כל מה שאומר בהרצאות הבאות יהיה מבחינתי רק ניסיון דל ועמום לבטא ולהחיות במילים הלקוחות משפת היומיום הרגילה את מה שחי בליבי, בנפשי וברוחי, כאשר אני משתקע וחווה את כל הרבדים, הצלילים, והגוונים המתחברים ביחד במילה "ירושלים" ובמשמעותה. יתר על כן, כאשר אני מנסה בדמיוני להשוות בין הרגעים המאושרים וברוכי החסד ביותר שעברתי ועודני עובר בהשתקעות הזו, לבין מה שהיה מתעורר בנפשו של אדם מאמין ויודע סודות ח"ן לפני מאות שנים ואלפי שנים ביהדות (כמו גם בנצרות ובאסלאם), כאשר הוזכר השם הקדוש הזה, אני מרגיש שפל רוח באמת. זוהי העוצמה ובו בזמן עומק היראה והענווה שעורר בלבבות השם הקדוש הזה — "ירושלים", — "יראה- שלם", התגלות-נוכחות השלם, במקום הווייתו והתהוותו, בשלמותו, בהתגלותו כאדם, על ידי האדם ועל ידי אדם-עולם כצלם כל העולמות האלוהיים. זה המקום בו אהבת השם (יהווה, בבחינת שם ההוויה המתהווה, "אהיה אשר אהיה"), אהבת המקום, האדמה, הארץ ואהבת האדם, תמיד התמזגו בעבר, מתמזגים בהווה וימשיכו להתמזג כל עוד לבבות אנוש פועמים ובוערים באש הקדושה של האהבה הזו. בדבריי, הנני מודע היטב לעובדה שכאדם מודרני שגדל בבית הוריו ובקיבוץ, אף על פי שינקתי ממיטב השורשים ההומניסטיים, חילוניים-סוציאליסטיים שנתן העם העברי לאנושות, חזון הנביאים האוניברסלי המשולב ללא הפרד עם אהבת העם והארץ ככוח אידיאליסטי יוצר ומפריח שממות (שאני כמובן מברך עליהם יום יום וכל רגע) — עלי לעשות מאמץ כביר כדי לבטא במילים, בשפה העברית שברשותי, ולו את ההד הקלוש ביותר מאותה שפה שחיה ופיעמה כישות חיה בלבבות אבותינו ואימהותנו הגדולים; אותם שינקו עדיין ממקורות דתיים, תלמודיים, מיסטיים, וקבליים-אזוטריים עבריים ויהודיים מסורתיים. אמנם העובדה שבהתאם לגורלי ותפקידי הרוחני גדלתי מחוץ לאותה המסורת, המנהגים, השפה, היא שמאפשרת לי לחדור למקורות המסורתיים מתוך המהות הרוחית עצמה, ללא תלות בכתבים. פרדוכסלית אולי לשומע, דווקא החופש הזה הוא שמאפשר לי להגיע לרוח הממשית ממנה נוצרו הכתבים והמסורות שברצוני לפרש ולהחיות.

בכל זאת, כגילוי נאות, ברצוני להקדים ולומר שאני מאוד מודע לדלות השפה שבפי, וכי למעשה, כאדם מודרני, כלל לא עומדת לרשותי אותה השפה העברית שהייתה יכולה לשמש לי משען ליצירת מושגים, תמונות, ורעיונות שיהלמו בצורתם ובעיצובם את הנושא שהם אמורים להכיל. בשום נושא מנושאי הרצאותיי וכתביי לא הרגשתי את האמת הזו חדה כל כך כמו בנושא ירושלים ושליחותו של העם העברי. כאן, ביתר שאת, אני חש עד כמה גם שפתי שלי, כחלק מסחף השפה העברית שבפי, הפכה לפרוזאית, אפורה, מטריאליסטית ורדודה, רציונליסטית ומשמימה! בכלל, קשה לאדם בן זמננו לתפוס עד כמה הרחקנו לכת בכיוונים הללו. דרוש מאמץ מיוחד, דרושה הכנה נפשית ורוחנית כדי לחדור קודם כל להתנסויות הרוחיות עצמן, שחוו אותם מורים גדולים של האנושות שעלילות החניכה שלהם מתוארות בתנ״ך, כדי שנוכל לעיין בכתובים העתיקים ולשחזר, ולו גרגר קטן, מאותה שפה שעמדה לרשותם של הקדמונים כאשר ביקשו, בחיל ורעדה, לצקת למילים את התנסותם הדתית והרוחנית; כאשר ביקשו לדבר בנושאים רוחניים בכלל, ובנושא ירושלים בפרט.

היום אנסה, בצורה ראשונית אמנם, לא רק להביא לפניכם מושגים ודימויים חדשים על ירושלים אלא, וזו מטרתי העיקרית, לנסות לעורר בנפשכם ובלבכם ולו הד קלוש מאותו הלך הנפש הקדמוני; לעורר משהו מאותה אווירה ותחושה שלמה שחדרה אל כל ההיבטים והרבדים של ישות האדם — גוף, נפש ורוח — והתמירה אותם למכלול מלא פליאה, התפעמות, ויראת קודש. כי כאשר אתם קוראים את דברי הקדמונים שהועברו אלינו (וכדי להגיע לאוצרות הטמונים בהם, עליכם להיות מסוגלים לחדור דרך מעטפות רבות של זמן, שפה, תרבות ומנטליות), אתם נפעמים לגלות את מורכבות המצלול וגווני האור, הצל והצבע, המגע, הריח והטעם של ההתנסות האנושית השלמה שהייתה אפשרית עדיין בעבר. מטרתנו כאן היא לנסות לעורר את הלך הנפש הקשור בירושלים. הלך נפש שהיה קשור אליה במהלך הדורות ועדיין קשור אליה בנפשם של אותם בודדים, שאפשר לכנותם גם היום "אוהבי ירושלים" ו"אוהבי ציון" האמתיים, שבנוסף הם אוהבי כל אדם באשר הוא "חביב הברוא בצלם". ועדיין מהלכים בינינו אנשים כאלה, ועדיין קיימים חוגים כאלה, בישראל, בתפוצות ובקרב חסידים אמתיים בני כל הדתות, הגזעים, העמים והאמונות.

במשך 3,000 השנים האחרונות השם ירושלים עורר בנפש האנושית, וקודם כל ובאופן מיוחד בנפש היהודית, הלך נפש מיוחד במינו, המוצא את ביטויו במקורות חז"ל, במדרש ובאגדה. אני רוצה להשתמש בכמה מהקטעים הללו, כדי שנוכל ללמוד בעזרתם להרגיש אחד עם נפשם של הקדמונים, לעורר בנפשנו משהו מהסוד והרז שהם חוו כאשר הדברים הללו הדהדו בנפשם. מטרתנו היא לנסות לעורר בתוכנו בצורה מודרנית, היפה להיום, משהו מהזיק הזה, משהו מהרטט הזה של משמעות שנקרא "ירושלים", שנקרא "ציון", כדי שנוכל להתמירו לכוחות יצירה והגשמה של האדם והחברה המתאימים להווה ולעתיד הקרוב.

התפתחות האנושות מבראשית עד אחרית

מהי ירושלים במקורות? כדי להתחיל ליצור מושג חי, תמונה אימגינטיבית מלאת חיים של ירושלים, עלינו לדמיין לעצמנו את הדבר הבא. אבל כדי לעשות כן, עלינו קודם כל להרחיב עד מאוד את תפיסת הזמן שלנו.

התנ"ך מפגיש אותנו עם ירושלים בימים בהם נבנה המקדש, ימי דוד (965-1004) ושלמה (965-936), הימים בהם היא הופכת לבירת ממלכת ישראל הגדולה, ואחר כך לבירת יהודה, ועל כך נרחיב בהרצאות הבאות. אנחנו מכירים את ירושלים כמקום המקדש. אבל למעשה ירושלים הפכה לכזו כאלף שנים לאחר תקופת האבות. כאלף שנים עברו בין אברהם (2,000 לפנה"ס) למלכויות דויד ושלמה. בהרצאה הרביעית, העוסקת בחניכתו של יצחק במקום המסתורין של מלכי-צדק — שם בהר המוריה, כבר נראה שבתקופת האבות מיוחס למקום ערך דתי ומיסטי עליון, הגם שהמקרא, בדרכו הייחודית, פורשֹ סביבו מסך של מסתורין. שאלת קדימותה, ראשוניותה, של ירושלים מוליכה אותנו הרחק אחורה בזמן, שהרי כבר בתקופת האבות היא מהווה מרכז רוחני בעל חשיבות רבה מאוד, שבו מלמד אותו מורה מסתורי של כל האנושות, המסתתר מאחורי השם "מלכי-צדק". ירושלים הקדומה היא מלכותו כי הוא "מלך שלם", ואברהם מכיר בגדולתו, מעניק לו מעשר משללו ומקבל ממנו את מתת הלחם והיין. אם כך, זמן רב לפני הקמת המקדש, זמן רב לפני קיומו של אוהל מועד, הרבה לפני מתן תורה, בתקופת האבות עצמם — בימי אברהם, יצחק ויעקב — ירושלים, שעדיין לא נקראה כך, צוינה כבר כמרכז חניכה מיוחד במינו. אבל לפני שנחזור למקום החניכה המקודש, שנקרא יותר מאוחר "ירושלים", וכדי שנוכל לעקוב אחר שורשיו העמוקים יותר של המקום ושל משמעותו, עלינו להעמיק עוד יותר אל רבדי השכבות הרוחניות העתיקות מאלה הכלולות במקרא.

מבנה היסוד של המקרא מתחיל בתקציר נמרץ של קורות בריאת העולם והאדם וקורות האנושות עד אברהם, ממשיך בפרוט רב בקורות עם ישראל מהאבות ועד אחרון הנביאים, ומסתיים בחזון העתיד של הנביאים, המתארים במעורפל את מה שראייתם הרוחנית מסוגלת לראות באופק העתידי של אחרית הימים והגאולה. כלומר, המקרא מכיל בתוכו את תמציתו של תהליך התפתחותה של האדמה, מראשיתה ועד אחריתה, כשבמרכזה עולה התפתחות העם העברי מימי אברהם ועד לשיבת ציון, ומימי בניית בית המקדש השני ועדֿ לאחרון הנביאים. עבורנו, זוהי מסגרת הזמן של התהוות ירושלים כסמל וממשות להתפתחותה המלאה של האדמה כמו גם האדם, מבראשית לאחרית. קיומה של ירושלים, אם כן, כסמל וממשות הוא כמשך קיום האדמה והאנושות — ראשיתה בצורתם הראשונית בגן העדן, צורתם הרוחנית הטהורה, המשכה בתהליך התגשמותם בחומר ובניית ירושלים ההיסטורית, וסיומה בחזרתם לעולמות הרוח מהם ירדו, חזרה שהביטוי לה הוא בהתגלותה של ירושלים של מעלה. כאשר אנחנו מדברים על "ירושלים", אני רוצה שנרגיש את התמצית האינטנסיבית הזו, המכילה את כל קורות, תולדות וגורל האדמה והאנושות. "ירושלים" זהה כאן גם לתנ״ך כולו; ואני מציע שנלמד לחוות אותה כשם קוד לתנ״ך כולו, ואת התנ״ך, כמפתח להתפתחות האדמה מבראשית לאחרית, ממש כשם שבזרע הקטן ניתן להתנסות בכל כוחות הצמיחה המרוכזים בו, פוטנציאלית, שמהם צומח עץ ענף וכביר.

יהיה עלינו להתאמץ ללא הרף כדי להרחיב את תודעתנו, כדי לחשוב על התפתחות קורות העיתים במהלך הזמן המתוח בין אין סוף נצחי אחד — הבראשית, לאין סוף נצחי שני — אחרית הימים. ובתווך האנושות מבשילה לעצמאות פיזית ורוחנית, הכרתית ומוסרית. בימינו עלינו להרגיל את עצמנו מחדש לחשוב במונחים של "הזמן המיתי", או ״המטא-היסטורי״, כזמן ממשי. מרחבי זמן מיתיים כאלו נוצרים ללא הרף במדעי הטבע אבל הם עדיין ריקים מבני האדם ומישויות הרוח הבוראות והיוצרות, שהן אחינו ואחיותינו הבכירים. הממדים הללו, בזמן ובמרחב, יכולים לזכות למשמעות רוחנית ואנושית קונקרטית רק באמצעות מדע הרוח החדש. ובמילים אחרות, עלינו ללמוד לחיות את "הביוגרפיה של האדמה והאנושות" בדיוק באותה עוצמה וקונקרטיות, עניין ותשוקה, כפי שאנחנו חיים את הביוגרפיה האישית שלנו! כל עוד הביוגרפיה האישית שלי חשובה לי יותר מהביוגרפיה של האדמה והאנושות, לא אוכל לדעת ולחוות מי אני באמת. כי האני הנצחי שלי, הישות הרוחית שהיא האני האמתי, ממנה נולדתי ושאליה אחזור אחרי המוות, המחייה אותי כל לילה בצורה לא מודעת, חיה עם ישותה הרוחית של האדמה והאנושות וכל צבאות השמיים בכללותם מנצח לנצח, דרך כל הגלגולים ושינויי הצורה שחלים בדרך. והתנ"ך הוא "ספר הספרים" מכיוון שהוא ספר האוטוביוגרפיה של האדמה והאדם, ולכן הוא היה ויהיה הביוגרפיה של האני העליון של האנושות ושל כל אחד מאתנו, בעוד שירושלים הייתה ותהיה לבה החי והפועם של הביוגרפיה הנצחית הזו. האני העליון של האנושות ושל כל אחד מאתנו חי ומתהווה תדיר בזרם הזמן החי שנולד, הזמן שמתהווה ומבשיל בין סיפור הבריאה בספר בראשית לבין עלילות האחרית של הנביאים, בין התפיסה הבראשיתית של התפתחות העולם והאדם, מצד אחד, והספרות הנבואית המתארת את אחרית הימים, את חזון הגאולה, מצד שני. בין שני הקצוות הללו — מבריאת האדמה והאדם במובן הכלל-אנושי, דרך הדיפרנציאציה של גזעים ומינים, עמים ותרבויות אל ההתמקדות בקורות ההיסטוריה העברית של העם הנבחר, אשר חוזרת אצל הנביאים ומתמזגת שוב בקורות ההיסטוריה הכלל אנושית. ניצוצות מרהיבים מקשת הצבעים המרתקת והדרמטית של הספרות הנבואית והאפוקליפטית, שלא הוכללו בקנון המקראי, הועברו לנו בספרות המיסטית, המדרשית, והמיסטית-גנוסטית היהודית; ואין זו מלאכה קלה להצטמצם בבחירת קטעים בודדים מתוך השפע העצום הזה. היא מכילה, בין השאר, את ספרות ההיכלות והמרכבה, ספרי חנוך, ברוך ועזרא, ספר היובלות, מגילות ים המלח, ועוד ספרים רבים מהעת העתיקה, ועד לזוהר וכתבי האר״ וממשיכיהם בעת החדשה..

כפי שכבר ציינו, מבנה היסוד של המקרא מצייר תמונה ביוגרפית תלת-איברית, משולשת, של האדמה והאנושות, המתממשת בשלושה שלבים ועוסקת בשלוש שאלות עיקריות...

המשך לקרוא בספר